דב"ע שם/129 - 3

תקציר

המקרה הנדון סובב סביב סכסוך הנוגע ליחסי עובד מעביד. המערער, שעלה לישראל בשנת 1973, עבד כרוקח וטען ליחסי עובד-מעביד עם המשיבה, מדינת ישראל. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, מה שהוביל לערעור הנוכחי. הסוגיה המרכזית היא הקביעה מי היה המעסיק: "המשקם", שהסדיר את העסקתו של המערער במוסד ממשלתי, או במדינת ישראל, שבה עבד המערער. פסק הדין קובע כי מערכת היחסים בין המערער לבין "המשקם" אכן הייתה מערכת יחסים של מעביד ועובד. מסקנה זו מבוססת על מספר גורמים מרכזיים. ראשית, היה זה "המשקם" שפנה ללשכת העבודה בחיפוש אחר עובדים ולאחר מכן קיבל את המערער לעבודה. יתר על כן, המערער סווג כעובד בלתי מקצועי ולא ניתן היה לקלוט אותו במשק הטבעי, דבר המצביע על תלות ב"משקם" לצורך עבודה. זאת ועוד, ל"משקם" הייתה סמכות לסיים את הקשר באמצעות תשלום למערער והוא היה אחראי באופן חלקי לשכרו, כאשר החלק הנותר מסובסד על ידי המדינה. בנוסף, התפטר המערער מתפקידו בכך שהודיע על כך ל"משקם", שגם ניהל את הליך הגיוס. נלקחות בחשבון גם תפיסותיהם של הצדדים עצמם לגבי מערכת היחסים שלהם, לטובת "המשקם". בסופו של דבר, בית הדין מגיע למסקנה כי "המשקם" אכן היה המעסיק, החלטה העולה בקנה אחד עם חוקי העבודה וההסכמים הקיבוציים. פסק הדין מדגיש כי "המשקם" אינו גוף למטרות רווח אלא בית מלאכה מוגן או מקום עבודה חסוי, השולח עובדים לעבודה במקום שאחרת לא היו נקלטים בו. על אף שהערעור נדחה, בית המשפט ממליץ למדינה שלא לגבות מהמערער הוצאות כלשהן, בהתחשב בגילו ובמצבו הכלכלי.