בד"א 14/01

תקציר

פסק הדין דן בשתי סוגיות עיקריות; הגדרת "שידול" וחובת נאמנות של עורך דין ללקוחו. חלקו הראשון של פסק הדין נוגע להגדרת השידול, כמפורט בסעיף 56 לחוק לשכת עורכי הדין, והאם מעשיו של המערער היוו עבירה על סעיף זה. בית המשפט מבהיר את כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 56, שמטרתו לקבוע נורמות התנהגות מחייבות שעל עורכי הדין לנהוג לפיהן, לשמור על כבוד מקצוע עריכת הדין ולמנוע תחרות בלתי הוגנת. המונח "שידול", קובע בית המשפט, מחייב גישה אקטיבית, ולא רק יצירת מצב המקנה לעורך דין יתרון על פני אחרים. היא חייבת לכלול מידה מסוימת של פעילות, לחץ, פיתוי או שכנוע המופנים כלפי אדם או קבוצה ספציפיים. על יסוד הגדרה זו, מוצא בית המשפט כי התנהלותו של המערער – התקשרות עם עמותה לקבלת הפניות לתיקים תמורת תשלום – לא עלתה כדי שידול, ועל כן מבטל את ההרשעה בעבירה זו. חלקו השני של פסק הדין בוחן את חובת הנאמנות והמסירות של עורך דין ללקוחו, כאמור בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין. בית המשפט מדגיש את אופייה היסודי וההכרחי של חובה זו ביחסי עורך דין-לקוח, המבוססים על אמון. במקרה דנן, המערער לא דאג לשמור על האינטרסים של מרשו, וכתוצאה מכך נגרם ללקוח נזק בשל רשלנותו של המערער. בית המשפט קובע כי אחריותו המיניסטריאלית של המערער אינה פוטרת אותו מאשמה אתית במקרה זה. לפיכך, ההרשעה בהפרת חובת אמונים מתקיימת. למרות הצלחת ערעורו של המערער על הרשעתו בשידול, בית המשפט מחליט שלא לשנות את גזר הדין, בהתחשב בכך שהוא מתאים ליתר העבירה. לפיכך, הערעור על גזר הדין נדחה.