ת"א 13734-08-14

תקציר

תיק בית המשפט איחד שתי תביעות שטר בנוגע להחזרי הלוואות. התובע, שהיה בעל מערכת יחסים ארוכת שנים עם הנתבעים, טען כי הנתבעים לא פרעו מספר הלוואות ולכן היה עליהם לפצות אותו בסכום הנקוב על גבי השיקים להבטחת ההלוואות. הנתבעים טענו כי ההלוואות נפרעו. התיק היה מורכב בשל היעדר תיעוד ברור משני הצדדים וראיות סותרות. גם התמהמהותו של התובע בעמידה בפירעון וחלקו בחשבונאות הלא ברורה סיבכו את התיק. קשה היה לקבוע אם ההלוואות המדוברות משנת 2011 לא נפרעו, במיוחד לאור העובדה שמועדי הפירעון על השטרות מולאו שנים לאחר מכן. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענת הנתבעים כי הסכומים נפרעו הייתה שגויה וסותרת. בית המשפט נדרש גם לתחולת חוק הסדרת ההלוואות החוץ בנקאיות, הקובע מגבלות על הריבית, על ההלוואות. נמצא כי בעוד שהחוק חל על אחת ההלוואות, הוא אינו חל על השנייה שכן אחד הלווים היה תאגיד. משכך, היה על הנתבע הראשון לשלם 80,000 ₪ ועל הנתבע השני לשלם 100,000 ₪, הן בזיקה לחוק והן מיום הגשת שטר ההוצאה לפועל. עוד קבע השופט כי סביר להניח ששני הצדדים ביצעו עבירות מס והורה להעביר את פסק הדין למנהל בתי המשפט לדיון נוסף. השופט פסק שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים.