תמ"ש 22595-10-18

תקציר

פסק דין מורכב זה עוסק בתביעה שהגישו אב ושלושה מילדיו נגד בת אחרת, אחיה ואמם (בת זוגה לשעבר של התובעת). התובעים טענו כי השפעת הנתבעים על האם, הסובלת ממחלת נפש, מנעה ממנה לקבל טיפול רפואי נדרש, דבר שגרם לתובעים עוגמת נפש. הם טענו לרשלנות ותבעו פיצוי בגין נזקים נפשיים והוצאות רפואיות/משפטיות. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבעים ודחה את התביעה על הסף. השופטת נימקה את החלטתה בכך שאין חובת זהירות שחבו הנתבעים כלפי התובעים, שכן אין להם בסיס נורמטיבי או קונקרטי למערכת יחסים שתקים אחריות. יתר על כן, לנאשמים לא הייתה כל השפעה על האוטונומיה של האם, שהייתה כשירה מבחינה משפטית ולא הוכרזה חולת נפש. השופט דחה גם את הטלת האחריות האישית על הנתבעים לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, שכן לא נקבעה עוולה. משלא היה סיכוי שהתובעים יקבלו סעד, הגיעה השופטת למסקנה כי אין לתביעה עילת תביעה והורתה על דחייתה, תוך שהיא פוסקת לנתבעים הוצאות בסך 7,500 ₪. פסק דין זה מדגיש את הגישה הזהירה כלפי השימוש בדיני הנזיקין בענייני משפחה ואת הצורך בקביעת חובת זהירות ברורה, תוך הדגשת הנסיבות החריגות בהן ניתן לדחות תביעה על הסף.