ת"א 35497-02-18

תקציר

הסוגיה המרכזית שהייתה צריכה להיות מוכרעת היא הנסיבות בהן עזב גדי את החנות ששכר מענת. גדי טען כי היה הסכם להארכת השכירות מעבר לפברואר 2018, ואילו ענת טענה כי מעולם לא הסכימה לכך וכי הסכם השכירות היה אמור להסתיים במועד זה. השופט מצא את גרסתה של ענת משכנעת יותר. גדי לא הצליח להוכיח את טענתו כי היה הסכם לחידוש החכירה, וגרסותיו הכילו סתירות פנימיות וחסרות ראיות חיצוניות. יתר על כן, עדותה של ענת הייתה מפורטת, עקבית ומשכנעת, בעוד התנהלותו של גדי במהלך עדותו הטילה צל על מהימנות גרסתו. עוד קבע השופט כי גדי ביקש מענת לסיים את חוזה השכירות לאלתר, וענת הסכימה. זמן קצר לאחר מכן ניסה גדי לחזור בו מבקשתו, אך ענת התעקשה על סיום חוזה השכירות כפי שסוכם בתחילה. מאחר שהסכם השכירות בוטל בהסכמה הדדית, גדי לא יכול היה לחזור בו מהסכמתו ללא הסכמתה של ענת. לפיכך, הטענה להפרת הסכם השכירות נדחתה. בנוגע להסכם השותפות בין גדי לחביב, קבעה השופטת כי חביב הפר את ההסכם כשפתח עסק פלאפל חדש באותו מקום, תחת שם דומה, חודשים ספורים לאחר סגירת העסק של גדי. השופט הורה לחביב להשיב את הסכום של 222 אלף שקל ששילם גדי במסגרת פירוק השותפות. גם טענותיו של גדי לגניבת סודות מסחריים וגניבת עין נדחו, למעט תביעת גניבת העין נגד חביב ומרדכי, שבגינה חויבו לשלם לגדי 100,000 שקל ביחד ולחוד. השופט פסק גם לטובת התביעה שכנגד של ענת, והורה לגדי לשלם לה 12,226 שקל בגין איחור בהחזרת החנות והוצאות משפט. בקשתה של ענת לפיצוי בגין עוגמת נפש נדחתה. בנוסף, השופט הורה לגדי לשלם לענת 50 אלף שקל שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, וחביב לשלם 35 אלף שקל שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בגין הפרת הסכם השותפות. לבסוף התנצלה השופטת על העיכוב במתן פסק הדין, שנבע מסיבות רפואיות, וציינה כי לצדדים יש זכות לערער על ההחלטה כדין.