ע"א 1780/93

תקציר

במקרה דנן דן בית המשפט העליון בערעור שעניינו הסכם ממון, במסגרתו העביר המשיב מס' 6 את זכויותיו במחצית הבית למשיב מס' 1, בן זוגו לשעבר, לאחר גירושיהם. המערערת, בנק המזרחי המאוחד בע"מ, טענה כי הסכם זה הוא תרמית שנועדה להגן על נכסים מפני נושיו של המשיב 6, שהיה שקוע בחובות משמעותיים. בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי ההסכם אמיתי, והתיר לרשום את המשיב מס' 1 כבעלים המלא. בערעור דן בית המשפט העליון בטיבם של חוזים לכאורה כמפורט בסעיף 13 לחוק החוזים, והדגיש כי חוזים אלה בטלים אלא אם כן מדובר בצד שלישי בתום לב. בית המשפט הכיר בדרישות הראיות לטענת בטלותו של חוזה בהתבסס על מראית עין, ולעתים קרובות הסתמך על ראיות נסיבתיות, שכן צדדים בדרך כלל מסתירים את כוונותיהם האמיתיות. הם הבחינו בין הסכמים שנועדו במפורש למראית עין לבין הסכמים בעלי מטרות אמיתיות, גם אם נתפסו כהברחת נכסים מנושים. במקרה דנן, הגם שהיו אינדיקציות לכוונתו של המשיב 6 להגן על נכסיו – כגון חוסר יציבותו הכלכלית והעברת הרכוש המהירה – מצא בית המשפט את ההסכם כאמיתי, וציין את בטחונו של בית משפט קמא בכנות הצדדים ובגירושיהם לאחר מכן. לפיכך, ערעור הבנק נדחה, ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבלי להטיל הוצאות נוספות.