ב"ל 28953-06-22

תקציר

פסק הדין דוחה את תביעת התובע להכרה בנפגעי עבודה על בסיס תיאוריית המיקרוטראומה. על פי החוק, ניתן להכיר בפגיעה בעבודה שנגרמה כתוצאה מאינספור נזקים זעירים ובלתי ניתנים לגילוי לאורך זמן עקב תנאי עבודה, אם התובע יכול להוכיח את קיומן של תנועות חוזרות או דומות במהותן המשפיעות על מקום מוגדר בגוף. תנועות אלו חייבות להתבצע בתדירות גבוהה וברציפות לאורך תקופה משמעותית. התובע במקרה זה לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענתו. עבודתה של התובעת תוארה כמגוונת, וכללה משימות ופעולות שונות שלא בודדו תנועות חוזרות הפועלות על איבר גוף מוגדר. יתר על כן, התובע לא הצליח לכמת את תדירותן ומשכו של פעולות אלה, דבר המקשה על קביעת דפוס של נזק מצטבר. גם השימוש בכלים רוטטים נמצא כלא שכיח ולא משמעותי, ועבודה בתנוחה לא נוחה לבדה לא הספיקה כדי להוות פגיעה בעבודה. ככלל, העבודה הפיזית הממושכת שתוארה בפסק הדין לא עמדה בקריטריונים להכרה בפגיעה בעבודה על פי תיאוריית המיקרוטראומה. התביעה נדחתה, ללא צו להוצאות, והתובע שומר לעצמו את הזכות לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.