ת"א 4357-01-10

תקציר

פסק הדין של השופט היה בחלקו לטובת הנתבע ובחלקו לטובת התובע. התביעה הוגשה נגד קופת חולים על ידי חבר שטען כי התרשלות הקופה באבחון ובטיפול בטרשת הנפוצה שלה גרמה לה נזק. תחילה פירטה השופטת את אופי המחלה ואת הקשיים באבחנתה, לאחר מכן פירטה את ההיסטוריה הרפואית של התובעת, את הבדיקות שעברה ואת מסקנות הרופאים בכל שלב. השופטת חילקה את תקופת "טרום האבחון" של התובע לשני חלקים: התקופה הראשונה, עד שנת 2002, והתקופה השנייה בין השנים 2002 ל-2006, השנה בה אובחנה המחלה. השופטת קבעה כי התנהלות הקופה בתקופה הראשונה הייתה סבירה וכי לא ניתן היה לאבחן את מחלתו של התובע, דבר שנשקל אך נשלל בשל תסמינים לא אופייניים. השופטת קיבלה את הטענה כי מצבה של התובעת בתקופה זו היה יציב יחסית, והיא לא טענה אחרת. לאחר מכן פנה השופט לתקופה השנייה. היא מתחה ביקורת על חוסר הפיקוח של קופת החולים וציינה כי בקשות התובעת לבדיקות מסוימות נדחו. השופט קבע כי אילו בדיקות אלו היו מבוצעות, הן היו עלולות להוביל לאבחון מוקדם יותר ולפיכך לטיפול מוקדם יותר. עם זאת, השופטת קיבלה גם את טענת הנתבעת כי גם אם המחלה הייתה מאובחנת קודם לכן, ייתכן שמצבה של התובעת לא היה משתפר באופן משמעותי, שכן עדויות הרופאים המטפלים לא תמכו בטענת התובעת כי טיפול מוקדם יותר היה מונע את הידרדרות מצבה. בסופו של דבר קבעה השופטת כי רשלנות הקופה בשנים 2003-2005 גרמה לתובעת נזק בכך שעיכבה את הטיפול בה, דבר שהיה עשוי לדחות את ההידרדרות במצבה בשנתיים. לתובעת נפסק כפיצוי בגין תקופה זו 80,000 ש"ח, בנוסף ל-30,000 ש"ח בגין הפגיעה באוטונומיה שלה, מאחר שלא עודכנה על מצבה בתקופה זו. השופטת דחתה את תביעת התובעת לפיצויים נוספים, כמו גם את תביעתה לפגיעה באוטונומיה בשנים אחרות, שכן הראיות הראו שהתובעת הייתה מודעת לאפשרות של טרשת נפוצה לאורך כל התקופה. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.