ע"ח 12713-04-14

תקציר

הכרעת הדין סובבת סביב בקשתו של נאשם לעיין בחומרי חקירה מהתביעה כדי לתמוך בטענתו לאכיפה בררנית בתיק פלילי. בית המשפט דן במסגרת הנורמטיבית העומדת מאחורי סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי, המקנה לנאשמים ולעורכי דינם את הזכות לעיין בחומרי החקירה הקשורים לאישומים נגדם. זכות זו חיונית להבטחת משפט הוגן ולמתן אפשרות להגנה להיערך כראוי. בית המשפט מדגיש כי יש לפרש את המונח "חומר חקירה" באופן רחב, כך שיכלול כל חומר הקשור במישרין או בעקיפין לכתב האישום. במקרה זה, הנאשם מבקש לבסס טענה של אכיפה בררנית, בטענה כי החלטת התביעה לאכוף את החוק נגדם מבוססת על שיקולים פסולים. בית המשפט מכיר בכך שהמידע הדרוש להוכחת טענה זו מצוי בידי התביעה בלבד. לכן, חובה לספק לנאשם גישה לחומרים אלה כדי להבטיח שתהיה לו הזדמנות הוגנת להציג את הגנתו. בית המשפט מפנה באופן ספציפי לפסקי דין קודמים בבג"ץ 6396/96 ובע"א 8551/11, המדגישים את נטל ההוכחה המוטל על הנתבע בתביעות הפליה ואת הצורך להקל בדרישות כאשר המידע הרלוונטי מצוי בידי הרשויות. עיון מדוקדק בחומר שביקש הנאשם מעלה כי הוא נועד ליצור תשתית ראייתית לטענתם לאכיפה בררנית. בית המשפט מציין כי המשיבה (ככל הנראה התביעה) לא טענה כי מסירת הנתונים תהיה מכבידה יתר על המידה. במקום זאת, בית המשפט מוסיף כי עם הטכנולוגיה המודרנית, הפקת המידע המבוקש לא צריכה להיות קשה מדי. בית המשפט דוחה גם את ההבחנה של בית משפט קמא בין קיבוצים למושבים מבחינת האכיפה, ומדגיש כי יש להתייחס להבדלים פרטניים במקרים באופן ספציפי ולא באמצעות קביעות גורפות. בסופו של דבר, הערעור מתקבל, והמשיב מונחה למסור למערערת ולבאי כוחה את כל הנתונים והחומרים המבוקשים, לרבות מידע על לולים בקיבוצים ובמושבים כאחד. עם זאת, בית המשפט קובע מגבלת זמן וקובע כי נתוני כתבי האישום בגין ניהול לולים ללא רישיון צריכים לכסות תקופה של שלוש שנים שקדמו להגשת כתב האישום נגד המערער. פסק הדין נועד לאזן בין זכותו של הנאשם למשפט הוגן לבין המעשיות של הגישה למידע, ולהבטיח כי מערכת המשפט תקיים עקרונות של שוויון ואי אפליה.