עמ"ש 45085-12-23

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על פרשנות שתי צוואות שהותיר אחריו המנוח. בית משפט קמא קבע כי צוואה מאוחרת יותר, אשר הורישה חלק מהעיזבון, מבטלת צוואה קודמת שהורישה את כל העיזבון לאותו יורש. עם זאת, שופטי הערעור הגיעו למסקנה כי הנמקתו של בית משפט קמא התבססה על הנחה קטגורית כי הוראות ירושה בשתי צוואות, במיוחד כאשר הצוואה המאוחרת נוגעת רק לחלק מהעיזבון, סותרות בהכרח. הם טענו כי הנחה זו שגויה וכי יש מקום לפרשנות כדי להכריע אם הוראות אלה סותרות או משלימות. השופט נאמן הציע כי ניתן לפרש את הצוואה המוקדמת כמשלימה את הצוואה המאוחרת, מה גם שבצוואה המאוחרת לא צוין במפורש כי הירושה היא רק לחלק מהעיזבון. בהתחשב בנסיבות חיי הנישואין של המנוח ללא ילדים, בהיגיון העומד מאחורי שינוי דעתו הנטען של המנוח ובהתנהגותם של הצדדים המעורבים, פירוש הצוואות כמשלימות מגשים בצורה הטובה ביותר את רצונו של המצווה. יתר על כן, השינוי המכוון בסעיף הביטול מהצוואה הקודמת לצוואה המאוחרת, מ"כל צוואה אחרת" ל"מנוגדת בתוכנה לצוואה זו", תומך ברעיון שהמנוח התכוון להוסיף על הצוואה הקודמת ולא לבטלה. לפיכך, החליטו השופטים פה אחד לקבל את הערעור ולקבוע כי יש לערוך את שתי הצוואות כמשלימות, כך שכל העיזבון עובר בירושה לאלמנה, ואילו האחיין הוא יורש אחר יורש לנכסים שלא הוזכרו בצוואה המאוחרת. עוד צוין בפסק הדין, כי בהתחשב בנסיבות הספציפיות, הסכימו היורשים, הן בשמם והן על פי דין, לפרשנות זו. פסק הדין אפשר את פרסום פסק הדין, תוך מחיקת פרטים מזהים.