רע"א 2701/95

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט העליון לסוגיית זכויות הדייר לאחר מותו של דייר מוגן. בתחילה, האב המנוח היה דייר מוגן בחלקה הנשלטת על ידי חוק נכסי נפקדים ומושכרת על ידי עמידר. לאחר הפרת תנאי החכירה, נרשמה החלקה בסופו של דבר על שם צוואת המבקשים בשנת 1966. חוזה שכירות חדש נחתם בשנת 1969 בין המבקשים לבין המשיב ואחיו, בעוד האב עדיין בחיים. המשיב המשיך להתגורר ולנהל עסק במגרש, תוך עדכון דמי השכירות מעת לעת אצל המבקשים. לאחר שני עשורים ביקשו המבקשים את פינוי המשיב. המשיב טען כי ירש את הדיירות המוגנת לפי חוק הגנת הדייר עם פטירת אביו. בית משפט השלום צידד במבקשים, וקבע כי האב ויתר על מעמדו המוגן בהסכם משנת 1969. אולם, בית המשפט המחוזי הפך זאת, והכיר במשיב כדייר מוגן, וקבע כי אין ויתור חד משמעי על זכויות האב. בית המשפט העליון מצא כי ההסכם לכאורה העביר למעשה זכויות מהאב לבניו, מרמז על חוזה שכירות עצמאי חדש, ובכך מבטל תביעות של דיירות מוגנת בירושה. בית המשפט הצביע על ליקויים פרוצדורליים הנוגעים לפורמליות השכירות לפי סעיפים 10 ו-12 לחוק הגנת הדייר, אך ציין כי המציאות המעשית, כמו פינוי מרצון, יכולה לגבור עליהם בהקשרים ספציפיים. בית המשפט הגיע למסקנה כי המשיב מחזיק ברישיון שימוש בחלקה, המצדיק פיצוי פוטנציאלי בגין השקעות ופירוק עסק ולא הכרה כדייר מוגן. התיק הוארך לצורך קביעת פיצוי הולם, הבטחת פתרון הוגן וטיפול בתביעות חוקיות לדמי שימוש בתקופת עיסוקו של המשיב.