בד"א 41/13

תקציר

הערעור מתייחס לעונש שהוטל על עורך דין, שהורשע בעבירות משמעת בעקבות תלונה שהגיש נגדו לקוח. עורך הדין הואשם בכך שלא פגש את הלקוח, לא עדכן אותו על התקדמות התיק ולא השיב לבקשותיו – כל זאת ביחס לתביעת נזיקין בה טיפל עורך הדין עבור בנו הקטין של הלקוח. בית הדין המשמעתי הרשיע את עורך הדין ברוב סעיפי האישום, ובנוסף הרשיע אותו בעבירות משמעת נוספות שלא הוזכרו בתלונה, קרי מעילה בכספי הפיצויים וניסיון להשפיע על עדותו של הלקוח. על עורך הדין נגזרו שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 4,000 שקל. ערכאת הערעור קבעה כי שגה בית הדין המשמעתי בכך שהרשיע את עורך הדין בעבירות שלא הוזכרו בתלונה, שכן לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני אישומים חדשים אלה, המהווים תנאי מוקדם להרשעה כזו. לפיכך, העבירות היחידות שערכאת הערעור נדרשה לתת עליהן את הדעת היו השתיים שהוזכרו בתלונה: אי דיווח ללקוח ואי היענות לבקשותיו. ערכאת הערעור מצאה כי מדובר בעבירות חמורות, במיוחד נוכח רגישותו של התיק בו מעורב קטין, אך ציינה כי מדובר בעבירות המשמעת הראשונות של עורך הדין. עם זאת, בית המשפט הביע דאגה מנטייתו של עורך הדין לזלזל בחובותיו הבסיסיות ולהתעלם ממוסדות מקצוע עריכת הדין. בעקבות זאת קיבל בית המשפט את הערעור והטיל את העונשים הבאים: השעיה בפועל של שלושה חודשים, השעיה על תנאי של שלושה חודשים נוספים, קנס של 4,000 שקל ותשלום הוצאות בסך 3,000 שקל למתלונן. בית הדין לערעורים אף המליץ לוועדת האתיקה של עורך הדין לבחון את המקרה ולתת את חוות דעתה על הניהול הכושל של משרדו על ידי עורך הדין. ההחלטה התקבלה בהיעדרו של עורך הדין, לאחר שלא הגיע לדיון למרות שנודע לו על כך.