ת"א 4891-07-11

תקציר

התובעים, חברי ילדות ושותפים עסקיים עם אחיו של הנתבע, הקימו יחד חברה קבלנית. התובעים חלקו בית דו משפחתי, והעניקו את זכות השימוש לנתבע ולאשתו. הנתבע, שהתגורר בחו"ל, תמך כלכלית בחברה והחזיק בייפוי כוח עבור אחיו. לצורך הבטחת הכספים שהעביר, רשם הנתבע משכון על יחידת המגורים של התובעים. התובעים טענו כי המשכון נרשם מלכתחילה כדי לחסום נושים אחרים מלרדת לנכס, וכי קיימת הסכמה לביטולו. הם ביקשו פסק דין הצהרתי למחיקת המשכון. הנתבע טען כי המשכון תקף וכי אין הסכמה לבטלו. בית המשפט בחן את עובדות הרקע, רישום המשכון והסכמי ההלוואה שהוצגו על ידי הצדדים. נמצא כי התובעים לא חלקו על חתימת הסכמי המשכון או ההלוואה, אלא טענו כי מדובר בהסכמים על פניו, ולכן אינם תקפים. בית המשפט דחה טענה זו, וקבע כי התובעים לא הוכיחו אותה, וכי הרישומים הכספיים הראו כי המשכון היה אמיתי ונרשם לאחר הזרמת כספים על ידי הנתבעת. היא גם לא קיבלה את טענת התובעים כי המשכון אינו תקף בשל עסקה לכאורה, ומצאה כי עדותם לוקה בחוסר אמינות. כמו כן, בית המשפט מצא כי טענת התובעים כי קיים הסכם לביטול המשכון לא הוכחה, וכי המסמך שהציגו היה ככל הנראה מזויף. הכחשת הנתבע, היעדר המסמך המקורי, חוסר עקביות בעדויות התובעים וסירובם להיבדק בפוליגרף תמכו בקביעה זו. בית המשפט קבע כי תביעת התובעים לפסק דין הצהרתי נכשלה, וכי המשכון על אדמתם תקף. התובעים חויבו לשלם את שכר טרחת עורך דינו של הנתבע. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים.