ת"א 18/93

תקציר

התובע, עובד נפטון, נפגע בתאונת עבודה כאשר מנוף קרס. הוא תבע את נפטון, מנהליה ובעלי מניותיה, מפעיל המנוף, המנהל בפועל של המפעל, המדינה ובודק מוסמך שבדק את העגורן מעת לעת, בגין נזקים. התובע טען כי הנתבעים התרשלו והפרו את חובת הזהירות המוגברת כלפיו. קרנית, שהייתה אחראית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, נתבעה גם היא, אך רק בחלופה במקרה שהתאונה נמצאה כתאונת דרכים. בית המשפט קבע כי התאונה לא הייתה תאונת דרכים, שכן מטרתו העיקרית של העגורן לא הייתה תחבורה יבשתית. לפיכך, התביעה נגד קרנית נדחתה. בית המשפט מצא את נפטון אחראית לתאונה, שכן לא הצליח להפריך את חזקת הרשלנות לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. לחברה הייתה שליטה על המנוף והיא לא נקטה זהירות סבירה. עם זאת, אחריותם האישית של מנהלי נפטון ובעלי מניותיה, למעט בעלי החברה, לא הוכחה. הבודק המוסמך, רייפנברג, נמצא גם התרשל בכך שלא בירר את ההיסטוריה של העגורן, לא וידא כי הליקויים תוקנו ולא יידע את משרד העבודה על מצבו של העגורן. המדינה נמצאה אחראית ישירה לתאונה. למרות שהפיקוח של המדינה הסתמך על מפקחים מוסמכים פרטיים, הוא היה אחראי לנהל תיקים שלמים על כל מנוף ולהסב את תשומת לב המפקחים לעיונם. המדינה כשלה בתפקידה זה, ומפקחיה לא הוציאו צו בטיחות המשבית את הפעלת המנוף. נפטון נמצא אחראי ב-60%, רייפנברג ב-25% אחריות והמדינה ב-15%. בית המשפט פסק לתובע פיצויים בסך 2,054,487.463 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מהנתבעים. כמו כן נפסקו לתובע הוצאות משפט.