ע"א 26/51

תקציר

הערעור הוא על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שקבע כי המערער הוא אביו של ילד שנולד מחוץ לנישואין והורה לו לשלם מזונות, וכן את הוצאות ההיריון והלידה. עיקר הטענות שהציג בא כוח המערער מבוססות על התפיסה כי הדין הישראלי צריך לחול במקרה זה, וכי על פי הדין הישראלי, אבהות יכולה להיקבע רק על סמך הודאה שניתנה בבית המשפט, לאחר לידת הילד, ועל פי כללים פורמליים ספציפיים. ההודאה, לטענת בא כוח המערער, היא תנאי מהותי לחובת תשלום מזונות. בנוסף, טוענת המערערת כי על בתי המשפט האזרחיים לדבוק בדיני ישראל הפרוצדורליים כאשר הם עוסקים בענייני המעמד האישי של יהודים פלסטינים. עם זאת, בית המשפט קובע כי ההודאה הנדונה היא פרוצדורלית במהותה ומטרתה לקבוע עובדות. לכן, היא אינה צריכה לעמוד בדרישות הפורמליות של הודאה על פי החוק הישראלי. יתר על כן, הדין הדתי בישראל מכיר בהודאה של בעל דין כאמצעי הוכחה לגיטימי, ובענייני אבהות וחובות כספיים, רוב הבוררים חורגים מהפורמליזם המסורתי ומאפשרים מגוון ראיות. משכך, המיקום והאופן שבו נגבתה ההודאה אינם רלוונטיים, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין האבהות תקף. עם זאת, בית המשפט העליון מוצא כי אין בסיס חוקי לחייב את המערערת בהוצאות ההיריון והלידה. לפיכך, נדחה חלק זה של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. שאר פסק הדין, בעניין מזונות, מתקיים. המערער נדרש לשאת בהוצאות הערעור.