עמ"נ 10422-05-13

תקציר

בית המשפט דחה הן את העררים של נחור ודן והן את הוועדה המקומית, וקבע כי החלטות ועדת הערר צריכות להישאר על כנן. הסוגיה המרכזית הייתה שאלת שווי הקרקע טרם ביצוע תכנית השבחה, וכיצד יש להעריך שווי זה. נחור ודן טענו כי הקרקע שימשה כחניון וכחניון אוטובוסים במשך כחמישים שנה, רובן בהיתרים הרלוונטיים, ולכן יש לקחת בחשבון את השימוש בפועל בקרקע בעת הערכת שוויה הקודם. הוועדה המקומית חלקה על כך וקבעה כי השימוש בקרקע אינו חוקי. בית המשפט בחן את מעמדם של ההיתרים שבידי נחור ודן לכאורה, ומצא כי אמנם היה להם רישיון עסק קבוע, אך תוקף ההיתרים לשימוש בקרקע פקע זמן רב לפני כניסת תכנית ההשבחה לתוקף. באשר לשימוש בפועל בקרקע, הסכים בית המשפט עם קביעת ועדת הערר כי במקרה זה יש להתחשב בשימוש ארוך השנים בעת קביעת שוויה הקודם של הקרקע. בית המשפט פירט את החריג שנעשה בפרשת פינקלשטיין, שקבע כי בנסיבות חריגות, שימוש בלתי חוקי בקרקע יכול להצמיח זכות לפיצוי, ומצא כי מקרה זה נופל בגדר נסיבות אלה. בית המשפט דחה גם את ערעורם של נחור ודן בנוגע לשיטת השמאות בה נעשה שימוש, וקבע כי צדקה ועדת הערר שלא התערבה בדרך שבה בחר השמאי ליישם את החלטתה. ככלל, בית המשפט לא מצא סיבה לסטות מהחלטות ועדת הערר ודחה את שני הערעורים.