ע"א 3498/21

תקציר

בחוות דעת משפטית מפורטת הנוגעת לפרשנותן והיקפן של תקנות הקשורות למס ערך מוסף (מע"מ), התייחס בית המשפט לתוקפה של תקנה 24א(ג) ולעמידתה בסמכות סטטוטורית. המערערת ערערה על מגבלת הזמן של התקנה, המגבילה הגשת "הודעת זיכוי" בגין חובות אבודים לתקופה בתוך שלוש שנים מיום הוצאת חשבונית מס, וטענה כי יש לפרש אותה ממועד סיווג החוב כ"רע". בית משפט קמא דחה תחילה את טענת המערערת, ואישר את ניסוחה הברור של התקנה שמשמעותה היא שתקופת שלוש השנים מתחילה מהוצאת החשבונית, ולא כאשר החוב הופך לרע. עוד טענה המערערת כי קיים פער (לאקונה) בתקנה לחובות ההופכים לגרועים לאחר שלוש שנים, ומכאן משתמע כי התקנה צריכה להיות בלתי ממצה או חסרת תוקף. פסק הדין דן בשאלה האם התקנה חורגת מסמכותו של המחוקק המשני, ונועדה ליישם חוקים קיימים בלבד, תוך פגיעה פוטנציאלית בזכויות מהותיות שנחקקו במשפט העיקרי. דעת הרוב, המיוצגת על ידי השופט ח' כבוב, סטתה מעמדתו של השופט י' כשר, בהדגישו כי סעיף 116(א) לחוק מע"מ, המסמיך את הממונה להאריך מועדים, קובע מטבעו מנגנון לניווט בין אילוצי התקנה, ובכך הופך אותה לחקיקתה. בהתאם לכך, התקנה אינה שוללת מטבעה זכויות החזר, אך ייתכן שהיא מעכבת אותן בכפוף לשיקול דעתו של המנכ"ל להאריך מועדים. מכאן, שהתקנה, המעוגנת בסעיף 116(א), אינה מבטלת למעשה את זכותו של העוסק לפי סעיף 49 לחוק מע"מ ואינה חורגת מכוונתה של המחוקק, ומאפשרת ביקורת שיפוטית אם נדחות בקשות להארכת מועד. השופט כבוב הציע לשמור על תוקפה של התקנה, והדגיש את חשיבות הריסון השיפוטי בביטול תקנות, אלא אם כן הדבר בלתי נמנע לחלוטין. בסופו של דבר, קבע הרוב לדחות את ערעורו של המערער, תוך שהוא דוגל בפרשנות מאוזנת המאפשרת לתכנית החקיקתית להותיר על כנה תוך התייחסות להארכת מועדים נסיבתית. החלטה זו מדגישה את הכבוד השיפוטי בפרשנות הרגולטורית ומאשרת את הצורך שכל פסילה של תקנות תעמוד בקפדנות בגבולות ובכוונות החקיקה.