ת"א 10222-06-10

תקציר

פסק הדין דן במקרה בו יזם, התובע, תבע קיבוץ, הנתבעים, על כך שלא כיבד הסכם לפרויקט הרחבה להבאת מתיישבים חדשים. פרויקט ההרחבה נועד לרענן את אוכלוסיית המתיישבים המזדקנת בקיבוץ. התובע טען כי הקיבוץ ביטל את החוזה שלא כדין לאחר ששני הצדדים חתמו על הסכם בשנת 2007. לטענת התובעת, הקיבוץ הפר את החוזה וביקש לטרפד את העסקה לאחר שהבין כי לא יוכל למקסם את רווחיו מאדמות המדינה כמתוכנן. פסק הדין בוחן את ההיסטוריה של מדיניות הקצאת הקרקעות בישראל. הוא מדגיש את התפתחות ההנחיות וההחלטות של מועצת מקרקעי ישראל, שמטרתן למנוע פעילות בלתי חוקית ולהבטיח ניהול תקין של אדמות המדינה. בית המשפט מכיר במדיניות ארוכת השנים האוסרת על התנחלויות חקלאיות להפיק רווחים מאדמות מדינה. מדיניות זו נועדה למנוע האצלת סמכויות של מינהל מקרקעי ישראל לעמותות קהילתיות. פסק הדין דן גם בתופעת "הכספים האסורים", שבה ההתנחלויות גובות כספים עודפים ממועמדים שהומלצו להקצאת קרקעות. כדי להיאבק בכך, מועצת מקרקעי ישראל ביטלה והחליפה החלטות קודמות בהחלטה 1180, הכוללת אמצעי אכיפה. בית המשפט מצא כי החוזה בין התובעת לבין הנתבעים היה פסול מלכתחילה משום שהוא סתר את תכליתה של החלטה 959 דאז ואת מדיניות מינהל מקרקעי ישראל. הוראות החוזה ביקשו לעקוף את האיסור על גביית "כספים אסורים", והנתבעים היו מודעים למורכבות זו. האחריות להסכם מסוכן זה מוטלת על שני הצדדים, ובית המשפט אינו יכול לתמוך בחוזה פסול שכזה. למרות הכלל של השבה במקרים של חוזים חסרי תוקף, בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו שלא להורות על ביצוע ספציפי של החוזה. תחת זאת, הקיבוץ נושא באחריות לשיפוי התובע בגין כל ההוצאות שהוצאו במהלך פרויקט ההרחבה. התביעה נגד הנתבעים האחרים – אגודה חקלאית שיתופית, ושני יחידים שפעלו מטעם הקיבוץ – נדחית, שכן בית המשפט אינו מוצא בהם אחריות אישית. השופטת מציינת כי החוזה היה בין התובעת לבין הקיבוץ, ולנתבעים האחרים לא הייתה כל אחריות משפטית. בסיכומו של דבר, פסק הדין מצדד בתובע, ומוצא את הקיבוץ אשם בכך שלא כיבד את ההסכם. עם זאת, במקום להורות על ביצוע ספציפי של החוזה, בית המשפט פוסק לתובע פיצויים, אשר ייקבעו במועד מאוחר יותר. פסק הדין משמש גורם מרתיע לצדדים השוקלים חוזים פסולים ומדגיש את הצורך לשמור על שלמותה של מדיניות הקצאת הקרקע.