דב"ע מח/3 - 3

תקציר

הפרשה סובבת סביב עובד משרד החוץ, ששירת בחו"ל במשך כל תקופת עבודתו וקיבל שכר במטבע חוץ. עם פיטוריו שולמו לעובד פיצויי פיטורים בהתאם לשכרו בישראל, ולא לפי שכרו הזר הגבוה יותר. העובד טען כי פיצויי הפיטורים היו צריכים להיות מחושבים על בסיס משכורתו האחרונה בחו"ל, שהומרה לשקלים. בית הדין פסק נגד העובד וקבע כי תקנות פיצויי פיטורים קובעות אילו רכיבי שכר נלקחים בחשבון בחישוב פיצויי הפיטורים. אופי התשלום, בין אם מדובר בתוספת או בחלק משכר היסוד, הוא מה שחשוב, ולא שמו האמיתי של התשלום. נטל ההוכחה מוטל על המעסיק להוכיח כי תשלום מסוים מהווה תוספת. במקרה זה הוכיח המעסיק כי שכרו של העובד בחו"ל כלל תוספות, אשר נפסקו עם שובו לישראל. לכן, תוספות אלה אינן נלקחות בחשבון בעת חישוב פיצויי פיטורים. בנוסף, בית הדין הפנה למסמכים רלוונטיים, לרבות חוזר משרד החוץ ותלושי השכר של העובד, אשר תמכו בטענת המעסיק כי השכר לצורכי פיצויי פיטורים הוא השכר שהעובד היה מקבל בישראל. בית המשפט הדגיש כי פרשנות מילולית של התקנות עלולה להוביל לתוצאות אבסורדיות וכי תכליתו של חוק פיצויי פיטורים היא אינדיקטור אמין יותר למשמעותו. משכך, דחה בית הדין את ערעורו של העובד והורה לו לשלם את הוצאות המעסיק.