תמ"ש 5991/98

תקציר

התובעת, שייצגה את עיזבון המנוח, טענה כי ההסכם המקנה לנתבעת זכות מגורים לכל החיים בבית המנוח בטל. טענות התובע התבססו על מספר נימוקים. ראשית, התובעת טענה כי זכות המגורים היא מתנה חלקית, שכן היא לא נרשמה, ולכן ניתן לחזור בה. שנית, התובעת טענה כי ההסכם נוגד את חוק הירושה, שכן הוא מתיימר להעניק לנתבעת זכות מגורים לאחר מות המנוח, ולא נעשה על פי צוואה. שלישית, התובעת טענה כי יש לבטל את ההסכם על פי דיני החוזים, שכן הוא מותנה בקיומו של קשר זוגי, ותנאי זה לא התקיים בשל הקרע הבלתי ניתן לאיחוי בין המנוח לנתבע. בית המשפט בחן את לשון ההסכם ואת נסיבות ביצועו ומצא כי לכאורה זכות המגורים של הנתבע אינה ניתנת לביטול. עם זאת, בית המשפט פירש את ההסכם כמרמז על תנאי השעיה או תנאי סיום, כך שזכות המגורים תפקע עם סיום קשר הנישואין. נסיבותיו הקיצוניות של המקרה, לרבות התנהגותו המחפירה של הנאשם כלפי המנוח, הצדיקו פרשנות זו. בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי התמוטטות קשר הנישואין והתנהלות הנתבע שהובילה אליו, מלמדות כי התקיים תנאי ההשעיה או ההפסקה. משכך, פסק בית המשפט לטובת התובעת, הכריז על ההסכם כבטל והורה על ביטול זכות המגורים של הנתבעת. כמו כן, חויבה הנתבעת לשאת בהוצאות המשפט של התובע ובשכר טרחת עורך דין, בסך של 15,000 ₪.