בג"צ 2967/00

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה שהגישה משפחתו של רון ארד, נווט שגורלו לא נודע, בבקשה כי בית המשפט ימנע את שחרורם והחזרתם של 13 אזרחים לבנונים המוחזקים במעצר מנהלי ללבנון. העותרים טענו כי יש לראות באנשים אלה שבויי מלחמה או להחזיקם במעצר לצורך הליכים פליליים, או לפחות עד לחקיקה חדשה המסמיכה את מעצרם. בית המשפט העליון, בראשות הנשיא א' ברק, השופט מ' חשין והשופט א' ריבלין, דחה את העתירה והסכים עם המשיבים כי יש לשחרר את העצורים הלבנונים. בית המשפט קבע כי עצירים אלה אינם נחשבים לשבויי מלחמה על-פי אמנת ג'נבה השלישית, שכן הם משתייכים לארגוני טרור שאינם מצייתים לדיני המלחמה ולמנהגיה. יתר על כן, בית המשפט לא מצא עילה לפתוח נגדם בהליכים פליליים, שכן חלקם כבר ריצו את עונשם, ולאחרים לא היה בסיס ראייתי להעמדה לדין. השופטים הדגישו כי במדינת חוק, החירות יכולה להיות מוגבלת רק על ידי חוקים קיימים התואמים את ערכיה של מדינת ישראל. כניסתה הקרובה של חקיקה חדשה בנושא מעצר "לוחמים בלתי חוקיים" אינה מצדיקה שלילת חירותם באופן יזום. בפסק הדין הודגשה הפרדת הרשויות וצוין כי בית המשפט אמנם הכריע בחוק הקיים, אך לכנסת יש סמכות לשנותו. השופטים קיבלו את פנייתה הנרגשת של משפחת ארד, אך הדגישו כי מדינת ישראל נותרה מחויבת לעשות כל שביכולתה כדי לאסוף מידע על שבויים ונעדרים, לרבות המשך המאמצים במסגרת החוק.