רע"א 5077/16

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בחייב שערער על החלטות של נאמן שמונה לנהל את נכסי החייב. הערעורים התייחסו לסכומי החוב שנתבעו על ידי בנק ועירייה. הערעורים הוגשו מכוח תקנה 95(ב) לתקנות פשיטת רגל. הנאמן, לעומת זאת, טען כי הערעורים הוגשו מעבר למגבלת הזמן הקבועה בסעיף 184 לפקודת פשיטת הרגל ולכן יש לדחות אותם לאלתר. החייב טען כי תקנה 95(ב) אינה קובעת מגבלת זמן להגשת ערעורים. השופט קבע כי תקנה 95(ב) אכן חלה במצבים בהם הנאמן מוצא כי תביעת חוב אושרה שלא כדין, אך הוא אינו מגיש בקשה לביטולה, והחייב, הנושה או כונס הנכסים הרשמי רשאים לבקש מבית המשפט לקבל החלטה. יתר על כן, בתי המשפט הפרוצדורליים פירשו תקנה זו ככוללת מגבלת זמן, בהתאם לסעיף 184 לפקודה. מאחר שהנאמן במקרה זה לא מצא אישור פסול לתביעות החוב, והערעורים הוגשו מעבר למגבלת הזמן, דחה השופט את הערעורים מבלי שנדון לגופם, ודחה את בקשת רשות הערעור.