עמ"נ 64427-03-23

תקציר

תחולתו של פסק דין זה היא לקבוע מי אחראי לתשלום ארנונה על נכס – הבעלים, הכונסים או הדייר. התערבותו של בית המשפט מוגבלת במקרה זה, ואין בה כדי לפגוע בהערכת מהימנותם של המערערים על ידי ועדת הערר. ליבת העניין היא לקבוע למי יש את השיוך הקרוב ביותר לנכס. כונס הנכסים ומנהל העיזבון טענו כי לכונס הנכסים יש את הקשר העיקרי לנכס, תוך התייחסות לפסקי דין קודמים (ברינט ווינבאום). על פי תקדימים אלה, האדם בעל הקשר הקרוב ביותר לנכס אחראי לארנונה, גם אם אין לו זכות שימוש או בעלות. עם זאת, אם הבעלים ממשיך להחזיק או להשכיר את הנכס, בית המשפט משאיר את הבעלים חייב בארנונה. המפתח, על פי בית המשפט, הוא לקבוע מי נהנה מפירות הנכס. במקרה ספציפי זה, הראיות מלמדות כי השוכר בפועל, ולא המערערים – שהיו בעלים משותפים של הנכס – המשיכו להשכיר את הנכס וליהנות מיתרונותיו. השוכר והבעלים הקודמים, ממן, חתמו על הסכם פינוי עם כונס הנכסים, המעיד על זיקתם לנכס. לפיכך, לגבי התקופה הנדונה – החל מהודעת הפיטורים של ממן ועד לרישום הדייר החדש – קובע בית המשפט כי למערערים לא הייתה זיקה קרובה ביותר והם לא היו חייבים בארנונה. ההחלטה אינה מייחסת את הקשר הקרוב ביותר לכונסי הנכסים או לממן ולדייר, סוגיה שבית המשפט סבור שאין צורך להכריע בה. משכך, מתקבלות עתירות המערערים, והחלטת ועדת הערר מתבטלת. המשיב נדרש לשלם לכל מערער הוצאות בסך 3,000 ₪.