ת"א 41842-03-16

תקציר

המחלוקת בין התובעים למדינה נסובה סביב חישוב פיצויי ההפקעה לחלקות קרקע שזכויותיהן הופקעו על ידי המדינה. התובעים טוענים כי שיעור החכירה צריך להיות אחוז מערכן המשתנה של המגרשים מדי שנה, בעוד המדינה דוגלת בשיטת השוואה לעסקאות חכירה בפועל. בית המשפט מצדד בתובעים וקובע כי מטרת הפיצוי היא להעמיד את התובעים באותו מצב בו היו נמצאים אלמלא ההפקעה. פסק הדין מתווה את שלושת המסלולים החלופיים לפיצוי העומדים לרשות התובעים ומציין כי הם בחרו בתוואי בהתבסס על סעיפים 12 ו-13 לפקודת הקרקעות. על פי סעיפים אלה, על המדינה לשלם פיצויים בגין אובדן דמי חכירה ממועד החזקה ועד לתשלום הפיצויים. בית המשפט מבהיר כי יש לגזור את הפיצוי מהשווי השנתי של הנכס וכי יש לקבוע את האחוז על סמך ממצאים עובדתיים. בית המשפט ממנה את מר אושרת כמומחה להערכת הפיצויים וקובע כי חוות דעתו, הקובעת את שיעור החכירה על 6% מערכן המשתנה של החלקות מדי שנה, היא מקצועית ונטולת פניות. טענות המדינה להפך נדחות, ובית המשפט מאמץ את חוות דעתו של מר אושרת במלואה. עוד מבהיר בית המשפט כי תשלום פיצוי חלקי אינו עוצר את הצטברות דמי החכירה, אותם ממשיכים לחשב עד לתשלום מלוא הפיצוי. לבסוף, בית המשפט פוסק את סכום הפיצוי, כולל שכר טרחת עורכי דין וניכויי מס, וקובע מועד אחרון של 60 יום למדינה לבצע את התשלום.