רע"א 2291/12

תקציר

בבואו לבחון את הבקשה הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחותה, מבלי להידרש להגשת תשובה. ההחלטה התבססה על עקרונות משפטיים מבוססים המאפשרים לדון בערעור רק בנסיבות חריגות, כגון כאשר מדובר בשאלה חוקתית או בעיוות דין משמעותי. בית המשפט הכיר אמנם בכמה בעיות באופן שבו טיפלו בתי המשפט הקודמים בחלקים מהפרסום שלא צוינו במפורש בתביעת המשיב, אך לא מצא בהם די כדי להצדיק ערעור נוסף. בית המשפט הדגיש כי על תובע לציין בתביעות לשון הרע בתביעת לשון הרע, מתוך הכרה במורכבותה של התדיינות כזו ובצורך בזיהוי ברור שיסייע בהכנת ההגנה. במקרה הספציפי הזה, בית משפט השלום, ולאחר מכן בית המשפט המחוזי, העריכו אחריות בגין לשון הרע על סמך ביטויים שצוטטו במפורש בפרסום השלישי, וציינו כי היסוד שבמחלוקת בהחלטה לא נתפס כ"עילה אחרת" לשיפוט. בית המשפט קבע כי הסתמכותן של שתי הערכאות על ביטויים מסוימים מתיישבת כראוי עם הצהרות הסכמה על הגדרות לשון הרע במהלך הליך. ככלל, ההחלטה לדחות את הבקשה קיבלה חיזוק נוכח היעדר ראיות ממשיות לכך שהערכה מחודשת תשנה את התוצאה, במיוחד כאשר הפיצוי שנפסק היה כרוך באומדן שיפוטי של חבות המבקש. כתוצאה מכך, הבקשה נדחתה, ולא נדרשו הוצאות מאחר ולא התבקשה תשובה.