עמ"נ 36801-09-12

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על ארנונה על חלקת קרקע. בעל הנכס ערער על החלטה שסיווגה את הקרקע כ"קרקע תפוסה", כלומר הוא חייב במיסים האמורים. הבעלים טען כי יש לסווג את הקרקע כ"קרקע לבנייה", שאינה חייבת בארנונה. שאלת המפתח הייתה האם הקרקע עומדת בקריטריונים של "קרקע כבושה", ובפרט באלמנט ה"שימוש". פסק הדין בוחן פסיקות קודמות בנוגע לפרשנות המונח "שימוש", ומגיע למסקנה כי מניעת שימוש של אחרים בנכס אינה מהווה כשלעצמה "שימוש" בפועל. הגידור שהוצב סביב הנכס הנדון, שנועד להגן עליו ולמנוע הסגת גבול, אינו ראיה לשימוש, אלא תוצאה של זכות הקניין. הפסיקה תומכת בפרשנות זו. בנוסף, פסולת וגרוטאות שנמצאו בנכס, אשר הובאו כראיה לשימוש על ידי המשיב, צריכות להיבדק עוד יותר על ידי ועדת הערר, שכן לא הוכח די הצורך אם הן נמצאות במקרקעין נשוא הערר, ואם הן מהוות "שימוש" זניח או מהותי. החלטת ועדת הערר מתבטלת אפוא באופן חלקי, והתיק מוחזר אליה לדיון נוסף בסוגיית הפסולת. ככלל, יש לסווג את הקרקע כ"קרקע לבנייה" ואינה חייבת בארנונה, אך ועדת הערר תקבל את ההחלטה הסופית לאחר בדיקה נוספת.