רע"א 3497/98

תקציר

במקרה דנן, התייחס בית המשפט העליון לסירוב ערכאות נמוכות יותר למנות מומחה לרפואה אורתופדית לתובע שנפגע בתאונת דרכים, למרות תביעותיו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בית משפט השלום מינה תחילה מומחה פנימי לרפואה, אך דחה מינויים נוספים בשל היעדר ראיות מתועדות מספיקות, החלטה שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ציין את קיומו של שבר באגן בסיכום בית החולים, אך סבר כי אין בכך כדי להצדיק מינוי אורתופד מומחה ללא הוכחת נכות ארוכת טווח. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי מדובר בטעות, והדגיש כי ראיות ראשוניות לשבר היו צריכות להצדיק מינוי מומחה אורתופדי להערכה נאותה של נכויות רפואיות פוטנציאליות הנובעות מהתאונה. בית המשפט הדגיש את חשיבותן של עדויות מומחים רפואיות להוכחת תביעות נכות, וציין כי ללא מינויים כאלה, ניתן למנוע מהתובעים שלא בצדק להוכיח היבטים מכריעים בעניינם. בית המשפט גם המליץ כי אם המינוי יתברר כמיותר, התובע יוכל לשאת בעלות, אך נטל כספי פוטנציאלי זה אינו צריך להרתיע בקשות לגיטימיות, שכן הסיכון לשלילת הצדק גדול יותר. בסופו של דבר, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, והורה לבית משפט השלום למנות מומחה אורתופדי שיעריך את מצבו הרפואי של התובע, תוך שהוא מורה למשיבים לכסות את הוצאות הערעור של התובע בסך 10,000 ₪.