ע"ב 600099/96

תקציר

מדובר בתביעה שהגישו שני תובעים, מימון ציון ודוד יעקב, נגד משרד התקשורת והממונה על הגמלאות, בדרישה לכלול את תשלום השעות הנוספות החודשי שלהם בחישוב הפנסיה שלהם. התובעים, עובדי משרד התקשורת ולאחר מכן רשות הדואר, קיבלו מכסה חודשית קבועה של תשלום שעות נוספות כחלק משכרם. עם פרישתם גילו התובעים כי חישובי הפנסיה שלהם אינם כוללים תשלומי שעות נוספות אלה. התובעים טענו כי רכיב השעות הנוספות הוא חלק בלתי נפרד משכרם הרגיל ולכן יש להתחשב בו בעת חישוב הפנסיה שלהם. בית הדין בחן את מהות תשלומי "העבודה הנוספת" ומצא כי בעוד התובע מס' 1, מימון, הצליח להוכיח כי 50 השעות הנוספות שקיבל מדי חודש במהלך עבודתו בבית המיון המרכזי היו פיקטיביות ואינן תלויות בעבודה שבוצעה בפועל, התובע מס' 2, יעקב, לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בתביעתו. לפיכך פסק בית הדין לטובת התובע מס' 1, וקבע כי יש לחשב מחדש את הפנסיה שלו כך שתכלול את תשלומי השעות הנוספות הפיקטיביים שקיבל במהלך עבודתו, למעט תוספת חלופית מופחתת שנקבעה בהסכם משנת 1993. עם זאת, בית המשפט דחה את טענתו של התובע מס' 2, וקבע כי תשלומי השעות הנוספות שקיבל השתנו בהתאם לעבודה שבוצעה בפועל ולא היוו מכסה קבועה. בנוסף, התייחס בית המשפט לטענות שונות שהעלו הנתבעים, לרבות התנגדויות מקדמיות, התיישנות ושיקולי תקנת הציבור. בית המשפט דחה טענות אלה, בקובעו כי טענות התובעים אינן קצובות בזמן וכי מתן הסעד המבוקש אינו נוגד את תקנת הציבור. כל צד יישא בהוצאותיו, ואילו התובע מס' 1, שהצליח בתביעתו, יקבל מהנתבעים הוצאות והוצאות בסך 5,000 ₪.