ת"א 36339-02-12

תקציר

הנתבעים הגישו בקשה למחיקת התביעה נגדם בטענה כי היא אסורה על פי חוק וכי אין עילת תביעה או יריבות נגדם. לטענתם, התביעה, שעניינה הונאה לכאורה, הוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות, וכי התובעת לא פירטה את העובדות הבסיסיות התומכות בטענתה, לרבות מתי נודע לה על המרמה. עוד נטען, כי לשון התביעה עמומה מדי וכי החריגים שבחוק ההתיישנות אינם חלים. בנוסף, הנתבעים ביקשו דחייה בעילה של שיהוי קיצוני, ושינוי נסיבות, ומכיוון שהתביעה לא גילתה כל יריבות כלפיהם – הם לא היו אחראים באופן אישי, וטענות התובע נגעו אך ורק למוסד הנתבע, שהיה בעל אישיות משפטית נפרדת. התובעת, מצדה, עתרה לדחיית הבקשה, בטענה כי הנתבעים החמיצו את ההזדמנות הראשונה להעלות את הגנת ההתיישנות ולכן הם מנועים מלעשות כן. עוד טען התובע כי חבות הנתבעים עולה מתצהיריהם שלהם, שם קשרו עצמם לטענות העובדתיות בכתב התביעה. בית המשפט הסכים עם התובעת וקבע כי הנתבעים אכן החמיצו את ההזדמנות הראשונה להעלות את הגנת ההתיישנות, שכן יכלו לעשות כן בשתי הזדמנויות: הראשונה, כאשר יזמו בקשה לעניין כתב התביעה, והשנייה, כאשר הגישו בקשה לביטול פסק דין שלא בפניו. באשר להעדר עילה או יריבות בין התביעה, קבע בית הדין כי קיימת עילה לכאורה וכי בקשת הנתבעים לסילוק על הסף אינה ראויה במקרה זה. משכך, הורה בית המשפט לדחות את בקשת הנתבעים ולשלם את הוצאות התובע, שנקבעו על סך של 2,000 ₪.