ע"א 449/73

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במחלוקת בין מועצה מקומית, המערערת, לבין אדריכל, המשיב, באשר לגובה השכר המגיע למשיב. הצדדים הסכימו ליישב את הסכסוך באמצעות בוררות, אולם המערערת סירבה לקיים את פסק הבורר. המערערת טענה כי הסכם הבוררות אינו תקף, שכן הוא לא נחתם בהתאם לצו המועצות המקומיות, תש"י-1950, המחייב חתימה וחותמת ספציפית למועצה, לעומד בראשה ולגזבר. בית המשפט העליון קבע, כי גם אם הסכם הבוררות לא נחתם על פי הצו האמור, התנהלותה של המערערת לאורך הליך הבוררות מעידה על הסכמתה לתנאים. בית המשפט קבע כי ניתן להוכיח את הסכמת הצדדים לבוררות באמצעות ראיות חיצוניות, והשתתפותה של המערערת בדיונים, לצד פעולות נוספות, אישרו את הסכמתה. בנוסף, קבע בית המשפט כי תחולת דיני הבוררות עקבית ללא קשר לזהות בעלי הדין, ובכך הפריך את טענת המערערת כי דרישות החוק צריכות לחול אך ורק על גופים ציבוריים. זאת ועוד, בית המשפט פירש את המונח "עיוות דין" במובנו הרגיל, תוך שהוא דוחה את פרשנותו המצמצמת של המערער. בית המשפט הגיע למסקנה כי הסכם הבוררות תקף, וערעורו של המערער על החלטת בית המשפט המחוזי נדחה, תוך חיוב המערערת בתשלום הוצאות המשיב.