ע"פ 1839-09-10

תקציר

המדינה ערערה על גזר הדין שגזר בית משפט השלום בחיפה לשני משיבים שהורשעו בעבירות סביבתיות. המשיב מס' 1 הוא בעל משאית והמשיב מס' 2 הוא בנו ועובד כנהג משאית. הוגש נגדם כתב אישום בגין השלכה בלתי חוקית של פסולת בניין בשטח ציבורי סמוך לנחל סעדיה בחיפה, גרימת מטרד לציבור והפעלת עסק לאיסוף פסולת בלתי מורשה. בית משפט קמא זיכה את המשיב מס' 1 מאשמה נוספת של שימוש ברכב ללא רשות. שני המשיבים הורשעו ביתר סעיפי האישום וכל אחד מהם נידון לשלם קנס בסך 30,000 ₪ או לרצות שמונה חודשי מאסר, מאסר על תנאי של שמונה חודשים והתחייבות כספית בסך 20,000 ₪ להימנע מהעבירות בהן הורשעו במשך שנתיים. המדינה טענה כי העונש מקל יתר על המידה וביקשה קנס מוגבר, וכן עונשים נוספים כגון צו סגירה לעסקי המשיבים ושלילת רישיונותיהם. ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את הכרעת הדין וגזר הדין, ושקלה את הטיעונים בכתב ובעל פה, לא שוכנעה כי קיימת הצדקה להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, למרות שהכירה בחומרת העבירות. בית המשפט הדגיש את הצורך להתחשב בנסיבותיו הפרטניות של כל נאשם. לפיכך, הערעור נדחה, וגזר הדין המקורי נותר בעינו.