ס"ק 31886-09-18

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת בין איגוד המשפטנים לבין מדינת ישראל, המיוצגת על ידי משרד הביטחון, בנוגע לזכאותם של משפטני המשרד לערנות נוספת, לתמריצים נוספים או לשניהם. ההסכם המקורי שהסדיר סוגיה זו, הסיכום משנת 1994, קבע כי משפטנים יוכלו לבחור בין שתי התוספות, אך גם כי בחירה זו מחייבת. הוראה זו הוכנסה באופן חד-צדדי לתקנות שירות המדינה, ולמרות אופייה הבלתי חוקי, נשמרה. איגוד המשפטנים הגיש בקשה לביטול הוראה זו בהסתדרות החברתית, בטענה כי ההסכם הקיבוצי שנחתם בשנת 2006 בין ההסתדרות למדינת ישראל הפך אותה למיושנת. עם זאת, בית המשפט מצא כי ההסכם הקיבוצי לא התייחס לסוגיה זו וכי הכרזת המדינה כי ההוראה המדוברת בוטלה בשנת 2007 לא שינתה את המצב. השופטים שוכנעו כי השיהוי הקיצוני בבקשה, יחד עם התנהגות המבקשים לאורך השנים, אשררו את המצב הקיים, שבו המשפטנים לא יכלו לקבל את שתי התוספות. יתר על כן, בית המשפט קבע כי החובה לבחור בין התוספות נגזרת מפסק הבוררות ומסיכום 1994, ששניהם עדיין תקפים. השופטים התייחסו גם לטענה החלופית, שנוספה בהמשך, שביקשה לאפשר לכל משפטן לבחור את התוספות שלו. הם הנחו את הצדדים לנהל משא ומתן קיבוצי, והדגישו כי יש לטפל בנושא תחילה באמצעות הליך זה ולא לפנות לבית המשפט. טענה זו, קבעו השופטים, העלתה דרישות כלכליות השייכות לתחום המשא ומתן הקיבוצי. מאחר שלא היה ניסיון קודם לפתרון בהידברות, הבקשה נדחתה, והצדדים נדרשו לנהל משא ומתן בתום לב. החלטה זו התקבלה מתוך הבנה כי פג תוקפו של ההסכם משנת 1994, שהסדיר את הנושא. לסיכום, הבקשה נדחתה בעיקר בשל השיהוי המופרז בהגשה וחוסר הצדק בתיק, ושנית, לאחר בחינת הבקשה לגופה. השופטים הורו לצדדים לנהל משא ומתן על התביעה החלופית בהליך קיבוצי. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ולא היה צו להוצאות.