ע"א 773/86

תקציר

התיק נסוב סביב ניסיונה של המערערת לנכות מס תשומות על מנת להקטין את חבותה במס ערך מוסף (מע"מ). המערערת, חברה שעסקה במוצרי ברזל, ייבאה טובין ושילמה מע"מ בשיעור של 15% בתקופה שבין אוגוסט 1982 לאוקטובר 1984. עם זאת, בדו"חות המע"מ התקופתיים שלהם הם ניכו בטעות רק 12% כמס תשומות. משהתגלתה הטעות, הגישה המערערת דוחות משלימים ודרשה החזר של 3% המע"מ הנותרים, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מהיום בו היו זכאים לנכות סכום זה. המשיב, מנהל המכס והבלו, החזיר את סכום הקרן אך סירב לשלם ריבית או הפרשי הצמדה. הדבר הוביל את המערערת לתבוע בבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה. לפיכך הגיע הערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי ניכוי מס תשומות הוא זכות ולא חובה, ומאחר שאין מועד קבוע לניכוי זה, ניתן לעשות זאת בכל תקופת דיווח. מכיוון שאין הוראה לביטול ניכויים, הם תמיד נעשים בערך הנקוב. עוד קבע בית המשפט כי בחירתו המודעת או הלא מודעת של העוסק שלא לממש את זכותו לנכות מס תשומות אינה מהווה תשלום יתר של מע"מ. זאת ועוד, אין בדין הקיים ותיקוניו כדי לתמוך בטענת המערערת להפרשי ריבית והצמדה על הסכום שהוחזר. ההליך הנכון לתיקון טעות כזו הוא לכלול את הניכוי בדו"ח מאוחר יותר, שלא נעשה במקרה זה. לפיכך, הערעור נדחה, כלומר המערערת לא הייתה זכאית לריבית והפרשי הצמדה על מס התשומות שהוחזר. השופט מ' שמגר נתן את פסק הדין, אליו הצטרפו השופטים א' גולדברג וי' מלץ.