ע"פ 7512/11

תקציר

לאחר בחינה מעמיקה של כל אחד מתיקי הערעור, החליטו השופטים כי אינם יכולים להיעתר לאף אחד מהם. הם הדגישו כי מידת התערבותה של ערכאת הערעור בערעורים על גזר הדין מוגבלת, ונדרשת זהירות רבה ובחינה מעמיקה של השיקולים העומדים מאחורי גזר דינו של בית משפט קמא. במקרה זה, שעסק בעבירות מין בקרב קטינים, נדרש בית המשפט לאזן בין שיקולי השיקום לבין שיקולי הגמול, ההרתעה וההגנה על המתלוננת. השופטים הסכימו עם האיזון שקבע בית משפט קמא ולא מצאו טעויות משפטיות או שיקולים פסולים המצדיקים התערבות. באשר למערער מס' 1, שהורשע במעשה מגונה, הכיר בית המשפט בצעדים החיוביים שנקט המערער לאחר ביצוע העבירה, אך אישר את ההרשעה, בהתחשב בחומרת העבירה. המערער מס' 2 טען להקלה בעונש, אך בית המשפט מצא כי עונשו של בית משפט קמא היה ראוי ומידתי. עניינו של המערער מס' 3 נסב סביב מצבם הנפשי, אך בית המשפט לא ראה בהפרעותיהם הנפשיות עילה מספקת לשינוי העונש, הגם שהתיר תקופה קצרה להמשך טיפול. גם טענותיו של המערער מס' 4 בדבר גילו הצעיר והרקע הקשה שלו לא נחשבו עילה מספקת להתערבות. השופטים הדגישו את חומרת העבירות, שכללו אונס בנסיבות מחמירות, ואישרו את עונשו של בית משפט קמא של 12 חודשי מאסר. השופט א' רובינשטיין נתן את פסק הדין, עליו הסכימו השופט י' דנציגר והשופט נ' סולברג. פסק הדין היה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יישאר על כנו, והערעורים נדחו. עם זאת, השופטים הקלו בכך שקבעו את מועד גזר הדין ל-1.8.12 והמליצו לשירות בתי הסוהר לשקול הליך סינון שימזער את הפגיעה בסיכויי השיקום של המערערים.