ע"ע 44778-01-18

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור וקובע כי המערערים זכאים לקבל פיצויים בגין הלנת שכר מהמועצה המקומית ירכא. התיק סובב סביב הסכם פשרה שנועד לתת מענה כולל לסוגיות של הלנת שכר במועצה. שאלת המחלוקת העיקרית היא האם ההסכם חל על המערערים, שתביעתם מבוססת על ההסכם ולא על חוק הגנת השכר. הסכם הפשרה, שאושר על ידי המועצה והמדינה, חל על "כל העובדים" ועל "כל עובד או פנסיונר", והוביל את השופטים למסקנה כי עליו לכסות גם את המערערים, למרות מעמדם כנבחרי ציבור. יתר על כן, המדינה והמועצה לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהן כי המערער, שכיהן כראש המועצה, היה אחראי להלנת השכר או כי יש לפרש את הסדר הפשרה כמחריג אותו. השופטים מדגישים כי ההסכם, המתפקד כחוזה לטובת צד שלישי, משמש חריג מיטיב עם החוק, המצדיק פרשנות מרחיבה הכוללת נבחרי ציבור. השופט אופק גנדלר מדגיש כי חוק הגנת השכר חל באופן פרטני וכי הסכם הפשרה, אף שהוא נהנה מהחוק, אינו גובר על שיקול הדעת האישי. עם זאת, מאחר שהמדינה לא התכוונה לוותר על שיקול דעת פרטני ותביעת המערער לפי החוק התיישנה, מסיק השופט כי אין לפרש את הסדר הפשרה ככולל נבחרי ציבור מכהנים. עם זאת, השופטים דוידוב-מוטולה ופוליאק חולקים על כך, ומציינים כי עמדת המדינה בעת יישום ההסדר סותרת את טענותיה הנוכחיות. הם מדגישים כי ההסכם, שקיבל תוקף שיפוטי, חייב להיות מכובד על ידי הצדדים וכי שיקול הדעת של המדינה בביצוע פסקי דין מוגבל. בנוסף, מדגישים השופטים את העמימות בלשון ההסדר ואת היעדר ההדרה המפורשת של נבחרי ציבור מכהנים. לבסוף, מציינים השופטים כי טענת המדינה כי המערער תרם להלנת שכר נעדרת ראיות מספיקות. כל השופטים מסכימים כי יש לקבל את הערעור, ועל המועצה לפצות את המערערים כאמור בהסכם הפשרה, בצירוף ריבית והוצאות.