מ. מקרקעין 28/19

תקציר

פסק הדין דן בארבע שאלות מרכזיות הקשורות למחלוקת על מיסוי בתים משותפים. ראשית, היא קובעת כי יש לחשב את הארנונה על פי שטח יחידות הנתבעים כפי שנרשם במסמכי הבית המשותף ולא על פי השטח המשמש לצורכי ארנונה. השופטת טוענת כי הנתבעים לא הביאו ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענתם כי בעלי הדירות "סיפחו" שטחים משותפים, וכי עדיף להשתמש בשטחים הרשומים שכן הם אחידים, שווים ומוכרים רשמית. בנוסף, חוסר תום הלב של הנתבעים בטיעוניהם והתנהגותם הבלתי עקבית מחלישים את טענותיהם. שנית, בית המשפט מאשר את תוקפה של קביעת תעריף של 3 ₪ למ"ר לתשלום ארנונה של ועד הבית. השופט מציין כי הנתבעים הסכימו לשיעור זה, והוא התקבל גם על ידי בעלי דירות אחרים, מה שהופך אותו להחלטת רוב. העובדה שתקציב הנציג מאוזן וסכום התביעה הוא סכום מצטבר לשבע שנים אינם מצדיקים את ביטול התעריף. שלישית, הנתבעים נדרשים לשלם את המסים מינואר 2014 ועד סוף שנת 2018, ביחד ולחוד. השופט מסביר כי חיובם לתקופה מוקדמת יותר ייצור אי שוויון בהשוואה לבעלי דירות אחרים. לבסוף, באשר לתביעה להוצאת כלי רכב מאזור "רמפה", מורה בית המשפט לנתבעים להפסיק להחנות את רכביהם או את רכבי עובדיהם על הרמפה המובילה למוסך. השופט קובע כי הרמפה היא רכוש משותף והשימוש של הנתבעים מונע מאחרים להשתמש בה. עם זאת, התביעה לדמי שימוש נדחית בשל היעדר ראיות מפורטות. כתוצאה מכך, נדרשים הנתבעים לשלם לנציגות הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 12,500 שקל בתוך 30 יום.