ע"א 3012/18

תקציר

בית המשפט קיבל את הערעור בקובעו כי הזכות לפריסת רווחי הון לפי סעיף 48א(ה)(1) לחוק מס שבח שמורה לנישומים יחידים ולא לחברות. החלטה זו התבססה על פרשנות הוראות החוק הרלוונטיות, תוך הדגשה כי הרציונל החברתי-כלכלי העומד מאחורי פריסת המס מתיישב עם שיטת המיסוי הפרוגרסיבי החלה על יחידים ולא עם שיעור מס החברות השטוח. בית המשפט פירט שלושה נדבכים התומכים במסקנה זו: התכלית הכלכלית של הזכאות לפריסה, שהיא בעיקר למתן את "אפקט הדחיסה" המשפיע על יחידים במערכות מס פרוגרסיביות; התנאים הספציפיים המפורטים בסעיף 48א(ה)(1), המחייבים תחולת פריסה רק על נישומים יחידים; ואופיו המובהק של מס החברות כמס מקדמה אחיד, בניגוד למיסוי הניואנסים של הכנסות יחידים. בית המשפט דחה פרשנויות מתחרות שביקשו להרחיב את הזכאות לפריסה לתאגידים, תוך הדגשת כוונת המחוקק העומדת מאחורי חוקי המס לקיים הון עצמי אנכי ואופקי מבלי להציע הטבות מופרזות לתאגידים. יתר על כן, בית המשפט שב ואישר כי יש לפרש את דיני המס לאור תכליתם החקיקתית, תוך הפרכת טענות לפרשנות מילולית מחמירה המיטיבה עם נישומים אלא אם נתמכת ברציונל מהותי. פסק הדין התייחס גם לעקרונות הפרשניים הרחבים יותר של דיני המס, ואישר את נאותות הפרשנות התכליתית מבלי להזדקק לחידוד נוסף, כפי שנקבע בתקדימים קודמים. בית המשפט סיכם בכך שהוא מיישר קו עם ההשקפה כי אי הוודאות הפרשנית הנפתרת לטובת הנישום חייבת להיות מעוגנת בתמיכה בכוונת המחוקק הרחבה יותר, ובכך להגביל את זכויות הפריסה אך ורק ליחידים, ובכך לחזק את ההגינות במס ואת הוודאות המשפטית.