סע"ש 50350-03-20

תקציר

התובעים, שני עובדים לשעבר של הנתבעים, הגישו תביעה בטענה לפיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשות, הפרשות מלאות לפנסיה, פיצויים לפי חוק הודעה מוקדמת לעובד ופיצויים בגין עוגמת נפש. הנתבעים טענו כי התובעים התפטרו מרצונם ופתחו חנות מתחרה, מה שגרם להם נזקים חודשיים בסך 100,000 ₪, אותם ביקשו לנכות מכל הסכומים המגיעים להם. בית המשפט מצא כי הנתבעים היו מעסיקים משותפים של התובעים. עם זאת, היא דחתה את התביעה לפיצויי פיטורים מאחר שהתובעים לא הצליחו להוכיח כי התפטרו בשל הרעה בתנאי העבודה או בנסיבות שלא אפשרו להם להמשיך לעבוד. הם גם לא הביאו ראיות לקשר סיבתי בין התפטרותם לבין ההידרדרות לכאורה, ולא נתנו למעסיק הודעה והזדמנות לתקן את המצב. לתובעים נפסקו 5,000 ₪ כל אחד בגין אי מסירת הודעה מוקדמת על תנאי העסקתם. הנתבעים חויבו לשלם לתובעים סכומים של 6,546 ₪ ו-10,140 ₪ בגין החסר בהפרשות לפנסיה, אם סכומים אלה לא היו כבר בקרנות הפנסיה של התובעים. תביעתה של אלה לדמי הבראה נדחתה, שכן היא שולמה במלואה על פי תלושי השכר שלה. מרים זכתה ב-18,000 ₪ עבור פדיון ימי החופשה שלה, ואילו אלה זכתה ב-10,784 ₪ עבור אותה תביעה. תביעתם של התובעים לתלושי שכר פסולים נדחתה מאחר שמרים הודתה כי קיבלה אותם בזמן אמת. לכל תובע נפסקו 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לו עקב תנאי עבודתו. תביעת הנתבעים לניכוי נזקים בסך 100,000 ₪ שנגרמו לכאורה על ידי החנות המתחרה של התובעים נדחתה מחוסר ראיות. לבסוף חויבו הנתבעים לשלם את שכר טרחת עורך הדין של התובעים, בסך 11,000 ₪, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.