ע"א 346/88

תקציר

בית המשפט העליון דחה ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שדחה את טענת המערערים לאכיפת הסכם אופציה שנחתם בין המערערים לבין המשיבים. הסכם האופציה, יחד עם הסכם שכירות והלוואה, נחתם בדצמבר 1985. ההסכמים התייחסו למרתף ולכניסה לחנות, וכן לחנות נוספת שבה התגורר דייר מוגן. על פי הסכם האופציה, הייתה למערערים אפשרות לרכוש את הנכסים בתוך שנה, אך לא עשו כן. המערערים טענו כי דמי השכירות הגבוהים ותנאיו של הסכם ההלוואה מצביעים על כך שהסכם האופציה הוא למעשה הסכם מכר. עם זאת, בית המשפט קבע כי משמעותם הברורה של ההסכמים היא הענקת אופציה לרכישה, והעובדה שהמערערים עלולים להפסיד כסף אם לא יממשו את האופציה אינה משנה זאת. עוד טענו המערערים כי מסרו הודעה בעל פה על כוונתם לממש את האופציה, אך בית המשפט לא מצא כל ראיה לכך. זאת ועוד, התנהלות המשיבים לא הביאה להארכת תקופת האופציה. בית המשפט קבע כי הזכות לרכוש את הנכסים אינה חובה והמערערים לא מימשו את האופציה העומדת בפניהם. מאחר שלא מדובר באיחור קל, ולא ניתנה הצדקה להחמצת המועד, לא ראה בית המשפט סיבה להאריך את תקופת האופציה. השופט אור, יחד עם השופטים ברק ולוין, דחה את הערעור והורה למערערים לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.