ת"א 53400-05-20

תקציר

השאלה המרכזית בתביעה זו היא האם התובעת מכרה את אדמתה לנתבעים. התובעת טענה כי חתימתה על הסכם המכר זויפה משום שהיא לעולם אינה חותמת על מסמכים בכתב ידה, אלא רק בטביעת אצבעה, ולכן ההסכם אינו תקף. עם זאת, הנתבעים הביאו ראיות מספיקות, לרבות עדויות עדים ומסמכים בחתימת ידו של התובע, כדי להוכיח כי התובע אכן חתם על ההסכם המדובר בכתב ידו. כמו כן, הצליחו הנתבעים להוכיח כי התובע קיבל את התמורה המוסכמת בסך 10,000 ₪. טענת התובעת כי לא קיבלה כספים מהנתבעים לא הייתה משכנעת, מה גם שהיו לה יחסים טובים עמם טרם הגשת התביעה. השאלה מי החזיק במקרקעין לאחר חתימת ההסכם מצביעה אף היא על כך שהנתבעים החזיקו בה, דבר התומך עוד יותר בטענתם. ילדיה של התובעת וקבלן שעבד עבור התובעת העידו כי היא המשיכה להחזיק בקרקע, אך עדויותיהם היו עמומות ולא עקביות, ולא הוכיחו את בעלותה של התובעת. מנגד, סיפק הנאשם ראיות מפורטות ומשכנעות להחזקתו בקרקע. לבסוף, קבע השופט כי טענתה הנוספת של התובעת, שהוזכרה לראשונה במהלך המשפט, לפיה ההסכם אינו תקף בשל טעות, הטעיה ועושק, מהווה הרחבה בלתי מותרת של הטענות ונדחתה. אם הנתבעים היו דורשים את אכיפת ההסכם, התובעת הייתה יכולה להעלות את הגנתה על פגמים בכריתת ההסכם. לסיכום, דחתה השופטת את תביעת התובעת והורתה לה לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 24,000 ₪, בתוך 30 יום.