ת"א 32992-11-22

תקציר

התביעה הוגשה בעקבות שני אירועים של קטטות מילוליות בין התובע, רמאן, לבין הנתבע בפתח בריכת השחייה השכונתית שלהם במודיעין, שכללו קללות ועלבונות שהוחלפו בין הצדדים. רמאן, שניהל באותה עת את מתחם הבריכה, טען כי התבטאויותיו של הנתבע באירועים אלה עולות כדי לשון הרע ודרש פיצוי בסך 100 אלף שקל ללא הוכחת נזק. הנתבע הודה באמירת הדברים אך טען כי הם נאמרו בלהט הרגע ואינם מהווים לשון הרע. בנוסף, הוא טען כי דבריו נכונים בהתייחסו לעבירה פלילית שעברה של רמאן, אם כי לא טען לעניין ציבורי בפרסום. בית המשפט בחן את הביטויים בהם נעשה שימוש בהקשר של האירועים וקבע כי הם אינם חוצים את גבול לשון הרע. ההצהרות, שכללו "פושעים", "זבל" ו"אפסים", נתפסו כחלק מויכוח סוער ולא הצביעו על עובדות או אמיתות על חייו של רמאן. הם היו יותר תגובה למצב הנוכחי מאשר פרשנות על אופיו של ראמאן. יתר על כן, הם לא תועדו או פורסמו והתאדו במהירות מבלי לגרום נזק מתמשך למוניטין של רמאן. השופט הגיע למסקנה כי אדם סביר לא היה תופס את רמאן כמושא ללעג או לבוז בשל דברי הנאשם, אלא מזדהה איתו כקורבן להתנהגותו הבלתי מבוקרת של הנאשם. לפיכך, הביטויים, בהקשר שבו נאמרו, נתפסו כקללות וסלנג רחוב גרידא ולא היוו לשון הרע. התביעה נדחתה, והתובע חויב בהוצאות המשפט של הנתבע, בסך 5,000 ₪, בהתחשב בנסיבות העניין ובהסכמת הצדדים להכריע בתיק על סמך מסמכים שהוגשו בכתב. השופט הדגיש את חשיבות האיזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, ויבטיח כי זו האחרונה לא תוגבל ליחידים רהוטים בלבד.