ת"א 23487-08-20

תקציר

פסק דין זה נובע מתביעה שהגישה אגודה חקלאית שיתופית, המסווגת כמושב עובדים, נגד מספר נתבעים שלא שילמו דמי פיתוח בגין רכישת זכויות בחלקות שונות בהרחבת המושב. התובע טען כי הנתבעים חתמו על הסכמי תשתית בהם התחייבו לשלם 150,000 ₪ כדמי פיתוח, אך לא עמדו בהתחייבויותיהם. הנתבעים טענו כי טענותיהם נגד התובע משוללות כל יסוד וכי שילמו את דמי הפיתוח לחשבון הנאמנות של עורך הדין של התובע. עוד טענו כי התובעת עסקה במנגנון הונאה של גביית כספים אסורים באמצעות צד שלישי וסירבה להכיר בתשלום. השופטת פתחה בסיכום טענות הצדדים וטיעוניהם בעד ונגד מתן רשות לנתבעים להתגונן. התובע טען כי טענות הנתבעים היו שקריות וניסיון להתחמק מתשלום, ואילו הנתבעים טענו כי התובע עסק במרמה וכי יש לדחות את טענותיהם. השופט ציין כי שני הצדדים הגישו מסמכים רבים ועדויות עדים לתמיכה בטענותיהם. לאחר מכן התייחס השופט לסוגיית ההתיישנות, וקבע כי התביעות נגד כל הנתבעים, למעט משפחת שוויצר, הוגשו בתוך תקופת ההתיישנות הסטטוטורית. השופטת דחתה את טענות התובע בדבר הסכם פרוצדורלי לוויתור על תקופת ההתיישנות, וקבעה כי לא התקיימו התנאים שהציבו הנתבעים. השופטת גם דחתה את טענת התובע כי הנתבעים הודו במשתמע בחובתם לשלם, שכן מהראיות עולה כי חלק מהנתבעים הודו רק בזכות רעיונית ולא בסכום הספציפי שתבע התובע. השופט עמד על הרעיון של קיזוז או ניכוי מוקדם של דמי פיתוח בתביעה הקודמת בין הצדדים. הובהר כי הניכוי נעשה כבר בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, והתובע לא יכול היה לבקש לקבל החזר פעמיים בגין אותם דמי פיתוח. השופטת דחתה גם את טענת התובעת כי לבית המשפט אין סמכות לפרש את פסקי הדין הקודמים, שכן יש צורך להכריע בעניין הקיזוז. השופט המשיך לחשב את יתרת דמי הפיתוח בהם חייבים הנתבעים, תוך התחשבות בניכויים הקודמים שבוצעו בתיק בית המשפט המחוזי. נקבע כי יש לזכות את הנתבעים בתשלום המקדמה בהפרשי הצמדה וריבית עד למועד האחרון לתשלום. השופטת קבעה כי יש להצמיד את דמי הפיתוח רק למדד תשומות הבנייה למגורים, שכן התובעת לא הייתה רשאית לגבות יותר מסכום זה. השופטת דחתה גם את תביעת התובעת לפיצוי מוסכם על פי הסכם התשתיות, וקבעה כי היא בלתי סבירה וחסרת תוקף. במקום זאת, השופט הורה לנתבעים לשלם את יתרת דמי הפיתוח, שנעו בין 10,613.52 ₪ ל-12,769.94 ₪, המהווים 2.2% עד 2.3% מסך התביעות של התובע. בהתייחסו לעניינו של הנתבע דניאל כהן, ציין השופט כי רשות מקרקעי ישראל ביטלה את העסקה לרכישת חלקתו בשל אי תשלום דמי היוון. השופט מתח ביקורת על התובע על כך שניסה לגבות מכהן דמי פיתוח תוך הכרה בכך שהמגרש יימכר מחדש על ידי הרשות, מה שיביא לכפל תשלום. השופט דחה את התביעה נגד כהן והורה לתובע לשלם שכר טרחת עורך דינו והוצאות משפט. לבסוף דחה השופט את הטענות נגד בני הזוג שוויצר, שכן הם כבר שילמו את דמי הפיתוח, והורה לתובע לשלם את שכר טרחת עורך דינם והוצאות המשפט. השופט קיבל חלקית את הטענות נגד יתר הנתבעים, קבע סכומים ספציפיים שישולמו בתוך 30 יום, והעניק להם זכות ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. התובע חויב לשלם את שכר טרחת עורך דינו של כל אחד מהנתבעים והוצאות משפט.