רע"א 8157/14

תקציר

בפסק דין זה התייחס בית המשפט לשאלה האם למנות בורר לפי סעיף 8 לחוק הבוררות. התיק נסב סביב משיב שהגיש תחילה תביעה לבית המשפט, תוך התעלמות מתניית בוררות בהסכם, ולאחר מכן ביקש לפתור סכסוכים באמצעות בוררות. בית המשפט הדגיש את הציפייה המשפטית הטיפוסית לאכוף הסכמי בוררות, אלא אם כן מתעוררות נסיבות חריגות. השאלה העיקרית הייתה האם פעולותיו הקודמות של המשיב בבית המשפט מהוות ויתור על זכותו לבוררות. בית המשפט הגיע למסקנה כי בהגשת תביעה לבית המשפט, במיוחד לאחר שנאמר לה כי היא סותרת את סעיף הבוררות, המשיב ויתר למעשה על זכות הבוררות. חרף טענתו המאוחרת של המשיב כי רק תביעה ספציפית נועדה להכרעת בית המשפט, ראה בכך בית המשפט התנהלות פרוצדורלית פסולה. בית המשפט הדגיש כי התרת פיצול התביעות בין בית המשפט לבוררות פוגעת ביעילותם ובכוונתם של הסכמי בוררות. בסופו של דבר הוחלט בפסק הדין שלא לכבד את בקשת המשיב לבוררות, וקבע כי שני הצדדים ויתרו על סעיף הבוררות בהתנהגותם. כתוצאה מכך, כל מחלוקת עתידית צריכה להתדיין בבית המשפט. עוד השתמע מההחלטה כי על בעל דין לאחד תביעות ולא לפצל אותן בהליכים שונים. השופט י' עמית והשופט נ' סולברג הסכימו ביניהם, וחיזקו כי פעולותיו של המשיב לא עמדו בפרוטוקולים המשפטיים לאכיפת בוררות, ובכך פסלו את ערעורו. בנוסף, בית המשפט הורה למשיבה לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המבקש.