בג"צ 1892/14

תקציר

פסק הדין, שניתן על ידי השופט י' עמית, מתייחס לתנאי המחיה של האסירים בבתי הכלא בישראל, שאינם עומדים בסטנדרט הנדרש של כבוד, שלמות הגוף ופרטיות. הבעיה העיקרית היא היעדר מרחב מחיה פיזי, כאשר השטח הממוצע לאסיר הוא 3.16 מ"ר, הרבה מתחת לדרישת המינימום. בעיה זו נמשכת כבר עשרות שנים, למרות ועדות ודו"חות שונים המכירים בצפיפות במתקני הכליאה. פסק הדין קובע כי על המדינה להגדיל את שטח המחיה של האסירים, תוך קביעת יעדים ספציפיים לתאריכים שונים. עם זאת, המדינה החמיצה שוב ושוב מועדים אלה, בנימוק של קשיים בעמידה בלוחות הזמנים. מגפת הקורונה עיכבה עוד יותר את ההתקדמות. כדי לטפל בסוגיה נקטה המדינה מספר צעדים, ובהם החלטות ממשלה לשדרוג מערך הכליאה, הקמת מתקני כליאה חדשים ושיפוץ קיימים. פעולות נוספות נועדו לצמצם את מספר האסירים, כמו הרחבת מכסת הפיקוח האלקטרוני ואפשרויות השירות לקהילה. אך צעדים אלה לא הספיקו כדי להקל על הצפיפות באופן משמעותי. מלחמת "חרבות הברזל" האחרונה החריפה עוד יותר את המצב, והובילה לעלייה דרסטית במספר העצורים, בעיקר בגין עבירות ביטחון. כתוצאה מכך הורעו תנאי המחייה, ולחלק מהאסירים יש שטח מחיה של 2.1-2.2 מ"ר בלבד. כדי לתת מענה זמני למשבר בתי הסוהר שלאחר המלחמה, התקבל בכנסת תיקון מס' 64, המאפשר לשר לביטחון לאומי להכריז על מצב חירום בכלא. תיקון זה מאפשר לשכן עצורים בתנאים החורגים מדרישות החוק, לרבות שינה על מזרנים וצמצום שטח המחיה. על התיקון הוגש ערעור בבית המשפט, אך אושר כאמצעי מוגבל בזמן. לצד זאת, פעולות נוספות נועדו להגדיל את שטח הכליאה ולשחרר חלק מהאסירים לחופשה מיוחדת. תוך הכרה במאמצי המדינה לטפל בבעיה ובשיבושים שגרמה המלחמה, מדגיש בית המשפט את הצורך של המדינה לדבוק בפסיקה ולהבטיח את כבודם של האסירים. המדינה נדרשה להציג תוכניות ועדכונים נוספים עד דצמבר 2024. פסק הדין מסתיים בכך שהוא קובע כי למרות המורכבות, על המדינה לכבד את זכויות האסירים ולחתור למציאת פתרונות השומרים על כבודם.