רע"א 1233/91

תקציר

בפסק הדין של בית המשפט העליון, נסוב התיק סביב הסכם פשרה לפיו על המערערת לשלם למשיב סכום השווה ל-2,500 דולר עד למועד שנקבע. בניסיון להסדיר את החוב, שילם המערער בטעות 2,000 דולר עקב אי הבנה, ומשהבין את הטעות, הציע מיד את 500 הדולרים הנותרים. עם זאת, בא כוח המשיב סירב לקבל את התשלום, מה שהוביל לכך שהיתרה הוסדרה יומיים לאחר מכן באמצעות שיק בנקאי. המשיב, בטענה לאי קיום ההסכם, פתח בהליכי הוצאה לפועל להשבת מלוא הסכום שנפסק על ידי בית משפט השלום. טענת המערער ל"התערבות" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל נדחתה, וערעורים מאוחרים יותר להארכת המועד לתשלום נדחו על ידי בית המשפט המחוזי למרות שהכיר בשיקול דעת שיפוטי אפשרי בנסיבות חריגות. בית המשפט העליון מצא כי המשיב לא נפגע מהשיהוי הקל ומתח ביקורת על סירובו של המשיב לקבל את התשלום המאוחר כחסר תום לב. בית המשפט הדגיש את חשיבות הצדק על פני פורמליזם נוקשה, וציין כי עמידה קפדנית במועדים בהקשר זה אינה מוצדקת, שכן לא נגרם למשיב כל נזק. בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי הסירוב לקבל את התשלום אינו צודק, וציין את הצורך לאכוף חוזים בסבירות ובתום לב. משכך, התקבל הערעור, וחויב המשיב להשיב כל סכום עודף ששולם על ידי המערערת מעבר למילוי ההתחייבות בסך 2,500$. על כל צד היה לשאת בהוצאותיו בשל התדיינות משפטית נמנעת הנובעת מגישת המשיב.