סע"ש 56302-09-20

תקציר

פסק הדין נסוב סביב עובד שעבד בשני מעסיקים שונים, המועצה והמכללה, וסוגיית פדיון ימי מחלה שלא נוצלו שנצברו במהלך עבודתו במועצה. העובד הגיש תביעה נגד שני המעסיקים, בדרישה לקבל דמי מחלה בגין ימי מחלה שלא נוצלו ופיצוי בגין העיכוב בתשלום דמי המחלה האמורים. בית הדין בחן את התקנות החלות, הקובעות כי עובדי הוראה יכולים להעביר ימי מחלה שלא נוצלו ממעסיק קודם למעסיק הנוכחי ולקבל דמי מחלה בהתאם. התנאים להעברה זו הם שהעובד לא קיבל פיצויי פיטורים מהמעסיק הקודם, ולא אמורות להיות הפרעות בשירות ההוראה. בית הדין קיבל את עמדת העובד כי תנאים אלה התקיימו בעניינו. כמו כן, המועצה הודתה בתעודה בכתב כי העובד זכאי להעביר את ימי המחלה שלו. תעודה זו היוותה הכרה מפורשת בזכויות העובד ובחובת המועצה לפצות את המעסיק הנוכחי. למרות זאת, המועצה הכחישה מאוחר יותר טענות אלה. בית הדין מתח ביקורת על עמדת המועצה וקבע כי המכללה הייתה צריכה לשלם לעובד את דמי המחלה שלו בהתבסס על ימי המחלה שלא נוצלו שנצברו במהלך שהותו במועצה. בנוסף, חויבה המועצה לפצות את המכללה בגין דמי המחלה ששולמו לעובד, כאשר הסכום יחושב על פי פניות המכללה. המועצה נשאה גם באחריות להוצאותיו המשפטיות של העובד. חשוב לציין כי בית הדין הבהיר כי חובת תשלום דמי המחלה מוטלת על המעסיק הנוכחי, ללא קשר לשאלה אם הוא מקבל שיפוי מהמעסיק הקודם. המכללה חויבה אפוא באופן עצמאי לשלם לעובד, ולא היה כל הצדקה לכך באופן מיידי. אף על פי כן, גם הכחשת המועצה את התחייבותה ועיכובה במסירת מידע חיוני נחשבו בלתי מתקבלים על הדעת. לסיכום, המכללה נדרשה לשלם לעובד את דמי המחלה שלו בתוך 30 יום, ואילו המועצה נדרשה לפצות את המכללה ולכסות את הוצאותיו המשפטיות של העובד. כל צד היה אחראי לשאת בהוצאותיו. פסק דין זה ניתן שלא בנוכחות הצדדים ויימסר להם בהתאם.