עמ"נ 15149-02-18

תקציר

בית המשפט בחן ביסודיות את הראיות והטיעונים שהוצגו על ידי הצדדים. על פי הפסיקה, המבחן לקביעה האם נכס פטור ממס לפי סעיף 330 לפקודת העיריות הוא מבחן פיזי אובייקטיבי בעיני אדם סביר. כשירות הנכס לשימוש נבחנת על סמך השאלה אם הוא ניזוק עד כדי כך שאי אפשר להשתמש בו כלל. לא מספיק שבעל הנכס יטען אחרת; עליהם לספק ראיות אובייקטיביות. בית המשפט מצא כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בכל שלוש התקופות הנדונות. לגבי התקופה הראשונה, הראיות הראו כי הנכס היה ראוי לשימוש ולא עבר כל עבודה, דבר המצביע על כך שהוא לא ניזוק או אינו ראוי לשימוש. בתקופה השנייה, בדיקה שערך המשיב מצאה את הנכס שלם וראוי לשימוש כלשהו, למרות שלא בוצעה עבודה מהותית. באשר לתקופה השלישית, נמצא כי הנכס הוכן לשימוש כסופרמרקט, עם ציוד וסחורה. גם טענת המערערת כי יש לסווג את הנכס באופן שונה ומכאן לחייב במסים נמוכים יותר, נדחתה מאחר שלא הביאה ראיות למצבו הריק של הנכס בתקופות הנדונות. יתר על כן, השימוש המיועד בנכס היה ברור – הוא תמיד היה סופרמרקט, וכל הסימנים הצביעו על המשך השימוש בו ככזה. בית המשפט הסכים עם החלטת ועדת הערר ודחה את הערר, תוך שהוא מורה למערערת לכסות את הוצאות המשיב.