בד"מ 26/18

תקציר

לאחר בחינת מכלול הראיות והצהרות העדים, מצא השופט כי גרסתה של המתלוננת לאירועים אינה אמינה דיה כדי לבסס עליה הרשעה. השופטת הדגישה מספר סתירות וסתירות בעדותה של המתלוננת, בעיקר בנוגע לפגישה הראשונה בין הנמען לבני הזוג. השופט קיבל את גרסאותיהם של הנמען, רחל ומלכה לאירועים, שהציגו את המתלוננת כבלתי אמינה. בנוסף, קבע השופט כי המתלונן לא הביא ראיות מספיקות לכך ששילם את שכר טרחת הנמען, בניגוד לטענתו. עוד ציין השופט כי הודעותיו הקודמות של המתלונן, לרבות תלונתו ללשכת עורכי הדין, סותרות את עדותו, וממחישות עוד יותר את חוסר מהימנות גרסתו. מנגד, השופט מצא את עדויותיהם של רחל ומלכה כנות ועקביות. באשר לרישומי שיחות הטלפון שהציגה המתלוננת כראיה, הודתה השופטת כי לא הוכיחו באופן חד משמעי כי המתלוננת התקשרה לנמען, במיוחד בהתחשב בהקשר של החזקת טלפון נייד אסורה המוזכרת בהסכם. בסופו של דבר, הציע השופט לזכות את הנמען על סמך הקביעה כי המתלונן אינו לקוחו של הנמען, כהגדרתו בהלכה היהודית. השופטת נימקה את החלטתה בכך שאף אחד מהקריטריונים לביסוס יחסי עורך דין-לקוח לא התקיים במקרה זה. יתר על כן, השירותים המקצועיים שניתנו על ידי הנמען נחשבו כאילו ניתנו לרחל בלבד, ולכן מעשיה של הנמענת אינם קשורים למתלוננת. השופט חב"ד נתנאל בוג'ו והשופט רחמים דיין הסכימו עם הקביעה.