ע"א 75/74

תקציר

המשיב, לאחר שלא ביצע פסקי דין כנגד המערער, השיג נגדו צו פשיטת רגל. כעת, מבקש המשיב לבטל את פשיטת הרגל ולחזור להוצאה לפועל. בית המשפט המחוזי נעתר לכך, אך ביטל החלטה זו. בית המשפט קבע כי שיעורי הריבית המשולמים על החוב הנפסק לפי פקודת פשיטת הרגל נמוכים מאלה שמחוצה לה. בית המשפט קבע כי הריביות הקיימות, על אף שאינן מותאמות לתקופה, אינן מהוות ניצול לרעה של מערכת פשיטת הרגל על ידי המערערת, ועל כן אינן מהוות עילה מוצדקת לביטול צו פשיטת הרגל. כמו כן, בית המשפט מצא כי לא ניתן לבטל את צו פשיטת הרגל לפי סעיף 94 או 29 לפקודת פשיטת הרגל. סעיף 94 מתייחס למצבים המתעוררים לאחר מתן הצו, וסעיף 29 חל כאשר לא הייתה עילה לפשיטת רגל או כאשר החובות שולמו במלואם – אף אחד מהם אינו המקרה כאן. תמיכתו של הכונס הרשמי בבקשת הביטול אינה משנה את היעדר הבסיס המשפטי לה. על אף שייתכן שהמערערת תרמה לפשיטת הרגל הממושכת, הדגיש בית המשפט כי במערכת פשיטת הרגל קיימים מנגנונים נאותים לטיפול במצבים מסוג זה. מאחר שהתנהגותו של המערער נופלת בגדר הוראות הפקודה, לא ניתן לראות בה ניצול מכוון. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור, וצו פשיטת הרגל צריך לעמוד על כנו, והורה למשיב לפצות את המערער בגין שכר הטרחה שנגרם לו.