תמ"ש 21019-01-21

תקציר

המחלוקת המרכזית במקרה זה נסובה סביב דירת מגורים שנרכשה על ידי הנתבע טרם נישואיו לתובעת. התובע טען כי יש לראות בדירה נכס משותף וביקש פסק דין הצהרתי לביסוס זכויות משותפות בנכס. מנגד, הנתבע טען כי הדירה היא רכושו הבלעדי, שכן היא נרכשה לפני הנישואין ונפלה תחת הקטגוריה של נכסים חיצוניים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. בית המשפט פסק לטובת התובעת, וקבע כי למרות סיווגה של הדירה כנכס חיצוני, הצליחה התובעת להוכיח כוונה ספציפית לחלוק בנכס. השופט ביסס החלטה זו על מספר גורמים. ראשית, הדירה נרכשה חודשיים בלבד לפני הנישואין, וכספי שני בני הזוג שימשו לתשלום המקדמה. שנית, החזרי המשכנתא בוצעו מחשבון משותף אליו תרמו שני בני הזוג את הכנסותיהם, דבר המצביע על כוונה משותפת לגבי הדירה. שלישית, בני הזוג התגוררו יחד בדירה במשך רוב חיי הנישואין שלהם, והתובעת טיפלה בבנה של הנתבעת ממערכת יחסים קודמת. רביעית, השיפוץ הנרחב והוספת יחידת דיור בדירה מומנו באמצעות הלוואה מהחשבון המשותף, מה שמצביע על השקעה נוספת בנכס. בנוסף, בית המשפט בחן את נסיבות הרכישה ומצא ראיות למצגי שווא שהציג הנתבע בפני התובע. הנתבע הבטיח לתובעת שאם תעבור לישראל, הם ירכשו יחד דירה ויהיה לה חלק שווה בכך. הנתבע גם הודה כי איים על התובעת בגירוש אם לא תחתום על הצהרה המוותרת על זכויותיה בדירה. השופטת סברה כי מסמך זה, שנחתם תחת לחץ, אינו תקף ואינו מעיד על כוונת התובעת לוותר על זכויותיה. משכך, קבע בית המשפט כי התובעת היא הבעלים החוקיים של מחצית מזכויות הדירה והורה על רישום זכויות אלה על שמה. כמו כן, הורתה השופטת על איזון משאבים בין בני הזוג, שייקבע על ידי מומחה, וקבעה את המועד הקובע לעניין זה ליום 31.12.2016. תביעת התובעת לבעלות משותפת על סירה שנרכשה על ידי הנתבע לאחר פירוק הנישואין נדחתה. באשר לתביעתם הנגדית של הנתבעים לדמי שימוש, דחה אותה בית המשפט בקובעו כי היא חסרת בסיס והוגשה בחוסר תום לב. הנתבעים לא דרשו מהתובעת דמי שכירות כלשהם במהלך שנות מגוריה בדירה, והחלפת מנעול הדירה על ידי התובעת לא היוותה סיבה מספקת ליזום תביעה כזו. לבסוף, חויבו הנתבעים לשלם לתובע את הוצאות שני ההליכים, בסך 45,000 ₪, כהוקרה על קבלה חלקית של טענות התובע ודחייתה המלאה של טענות הנתבעים. סכום זה היה אמור להיות משולם תוך 30 יום.